אתמול בלילה הגעתי למסקנה שהשנה האחרונה הייתה עמוסה מאוד מבחינה רגשית ואף פעם לא באמת עצרתי וחשבתי על זה. לא נתתי לעצמי לעכל.

או בעצם עדיף להגדיר את זה בתור השנתיים האחרונות.

בהתחלה פרידה אחת שלא עיכלתי וישר נפלתי לזרועותיו של ידיד טוב שהיה שם. ואז הפרידה ממנו, שממנה ישר עברתי לעוד מישהו.

בין לבין גם התאהבתי בכל מי שהיה קצת נחמד כלפיי, בעיקר אנשים ברשתות חברתיות, שזו בכלל טעות.

אני שונאת את הנטייה שלי להתאהב בקלות. וזה תמיד באנשים שבכלל לא שמים לב אליי, שעסוקים בדברים אחרים ולא מעוניינים אפילו ליזום איתי שיחות, כך שזה עוד יותר כואב. הדחייה הזו, פעם אחר פעם. ותמיד לקפוץ מאחד לאחר בתקווה לקבל איזשהו פידבק חיובי, לראות שמישהו באמת מסוגל להתעניין בי בתור בחורה או סתם בתור בן אדם. משהו, כל דבר.

תמיד אני מוצאת את עצמי באותה עמדה, של הבחורה שמנסה ליזום וליזום ולשלוח הודעות ולדבר, ולא מקבלת שום דבר מעבר ליחס קריר ואדיש מהצד השני. כך לפחות זה נראה לי. אני לא יכולה לדעת מה עובר להם בראש.

אני רוצה להפסיק להרגיש שאני מציקה לאנשים. אולי אם אני אפטר מהתחושה הזו, אני אוכל לפתח יחסים יותר בריאים עם אנשים ולא לזלוג לכיוונים רומנטיים. אולי הדחייה שלהם היא מה שמושך אותי, בצורה מעוותת.

אתמול בלילה התחלתי לבכות, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, הייתי לבד. סגרתי את החשבון שלי באחת הרשתות החברתיות, כי אני לא מסוגלת להסתכל על אנשים אחרים כרגע.

אפשר איכשהו להתרחק מאנשים לחלוטין? להתרחק מהחברה הזו?

הלוואי והייתי יכולה פשוט לברוח לאיזה מקום מרוחק, להיות מוקפת רק בטבע ובעלי חיים. וזהו. זה כל מה שאני רוצה.