סגרתי גם את הרשת החברתית השנייה.

אני פשוט מרגישה שאני עומדת להתפוצץ. אני מרגישה שאנשים שאני לא מעוניינת בהם מציפים אותי, בעוד שאנשים שכן מאוד מעניינים אותי מתעלמים ממני.

כן, אני יודעת שזה לא יפה לחשוב כך, אבל הרי כאן בבלוג שלי אני אמורה לכתוב ללא פילטרים. בלי לנסות להיות דיפלומטית או מנומסת.

אוף.

כל מה שאני רוצה, כרגע, זה לראות את השם שלו על המסך. בלי שאני אשלח לו הודעה קודם, כי אני מרגישה כבר שאני מציקה לו מרוב שאני תמיד זו שמתחילה ויוזמת את השיחות שלנו.

רק להרגיש שאני מספיק חשובה כדי שיטרחו ללחוץ כמה פעמים על המסך של הסמארטפון בשבילי.

אני לא מצליחה להבין למה תמיד הרגשתי, ואני עדיין מרגישה, שאני מיותרת בחייהם של אנשים. אנשים שחשובים לי. למה זה אף פעם לא יכול להיות הדדי? מה צריך לעשות כדי שזה יהיה הדדי?

כואב לי.

אני חושבת שמגיע לי יותר. באמת. אני לא דורשת שומדבר כל כך מיוחד בכלל. מה, קשה לשלוח הודעה? בווטסאפ? זה באמת נחשב לכזה מאמץ בימינו?