לפעמים ממש קשה לי להאמין שפעם הייתי צוחקת המון, ממש המון.

היו לי תקופות ממש קלילות ושמחות, בלי יותר מדי דאגות, למרות שתמיד הייתי חרדתית ובודדה יחסית לרוב האנשים שהכרתי. אבל זה לא הפריע לי עדיין לשמוח מדברים, אפילו אם היה מדובר סתם בהנאה מסרט או ספר. הייתי מסוגלת להרגיש את ההנאה הזו במלואה.

עכשיו אני פשוט... אומללה. אני מנסה לחשוב באופן חיובי אבל אין לי איך כי אין לי בכלל שום נקודה שבה אני יכולה להתרכז ולחשוב "הנה, יש משהו טוב בחיים האלה". לא תיארתי לעצמי שאני אגיע למצב כזה.