אני מרגישה שאני לגמרי לא האדם הנכון לכתוב על קונדומים כרגע, בגלל שלא עשיתי סקס כבר קרוב לחודשיים, למרות שאני במערכת יחסים.

אני זוכרת את חפיסת הקונדומים הראשונה שלי ושל החבר הראשון שלי. היינו ביחד במשך שנה, ואז אמא שלי דיברה איתי על כל הנושא וקנתה חפיסת קונדומים. היא אמרה שהיא יודעת שבגיל 17 כבר סביר להניח שבקרוב נתחיל להיות פעילים והיא רוצה שנהיה מוגנים.

בסוף השתמשנו רק בשניים או שלושה מכל החפיסה, והשאר פג תוקף כי במשך שנה אחרי הפעמיים הראשונות לא עשיתי כלום.

עם החבר השני שלי הכל היה שונה. הוא אמר מההתחלה שהוא רוצה שאני אתחיל ליטול גלולות. במבט לאחור הייתי צריכה לדרוש ממנו שנעבור בדיקות דם, ואם הייתי יודעת אז את מה שאני יודעת היום על חיי המין שלו  -שהוא היה חתיכת שרליל כשהכרנו- הייתי באמת עומדת על כך. הייתי יותר מדי תמימה.

בקיצור, איתו הייתי מוגנת רק מפני הריון. זה נס שלא נדבקתי במשהו, כי אחר כך התברר שהוא עשה את זה עם בחורות מאוד מאוד מפוקפקות, ועם הרבה מדי כאלה.

בזמן שיצאנו היו אנשים שהריצו דאחקות על זה שאני צריכה לשלוח אותו לבדיקה, כי הוא שכב עם כמה מזרנים שכבתיים. זה היה לא נעים גם בגלל החשש למחלות וגם, בעיקר למעשה, בגלל התדמית הזו שלו והעובדה שאנשים צוחקים עלינו. עליי.

אחרי שנפרדתי ממנו האמת הלכתי לעשות את כל הבדיקות, רק כדי להיות בטוחה.

לא היה כלום.

במערכת היחסים הנוכחית שלי החבר שלי מאוד מקפיד על קונדומים. הוא מפחד שאני אכנס להריון. איכשהו אנחנו לא חושבים יותר מדי על מחלות מין. אני חושבת שרוב האנשים בגילי חושבים יותר על הריון מאשר על מחלות. פשוט משום מה החינוך והחברה הכתיבו לנו שהריון לא רצוי הוא גרוע יותר מאיידס. כך לפחות אני רואה את היחס הכללי כלפי הנושא.

הרגשות שלי פחות חשובים בעניין הזה. אני אישית לא רואה בהריון כזה איום רציני, אבל כנראה כי אני באמת רוצה ילדים עם החבר שלי בכל מקרה, אז לא משנה לי אם זה יגיע מוקדם יותר או מאוחר יותר. זה משנה רק כי אני רוצה שהוא יהיה מוכן לזה ולא יעזוב אותנו.

אני אוהבת את העובדה שמדי פעם יש נושאים חמים שבאמת אפשר לכתוב עליהם.

הספר האחרון שקראתי היה "הניצוץ".

ראיתי את הסרט של קובריק בערך לכל אורך חיי, אני אפילו לא זוכרת מתי היתה הפעם הראשונה שצפיתי בו וזה אחד מסרטי האימה האהובים עליי.

משום מה לא יצא לי לקרוא את הספר, למרות שהסתקרנתי לראות את ההבדלים ביניהם, הרי קינג אמר שהוא לא היה מרוצה מהסרט.

לפני משהו כמו שבועיים צפיתי בסרט בשם Beneath the Dark והיו שם כמה אלמנטים שמאוד הזכירו לי את הניצוץ (ועוד משהו כמו 10 סרטים אחרים. פוסט-מודרניזם טוטאלי, לקחו מלא אלמנטים מוכרים מז'אנר האימה והמתח). בנוסף קראתי באיזה מקום שהסרט הזה קצת מבוסס על הניצוץ, אבל העלילה עצמה הרי לא דומה למה שהייתי רגילה אליו,  אז החלטתי כבר סוף סוף לקרוא את הספר ולגלות מה בדיוק קורה בו.

לקחתי אותו בספרייה, אני חייבת לציין שהמצב שלו די גרוע. אני לא מבינה איך אנשים מרשים לעצמם לאכול מעל ספרים שהם צריכים להחזיר לספרייה. בכלל אין התחשבות באנשים שירצו לקרוא אותו אחריהם.

תקנו ספרים ותלכלכו אותם, אם יש לכם פטיש מטורף לכתמים.

בכל מקרה, התחלתי לקרוא וכרגיל אצל קינג היתה מלא דרמה מסביב לאימה. זו בעצם הסיבה שאני לא מתה על הספרים שלו - אם אני יושבת לקרוא ספר אימה, אני מצפה שאו שלא תהיה דרמה ושטויות מיותרות או שתהיה דרמה עדינה שתבנה לנו את העלילה באופן שאחר כך יגרום לאימה להתפוצץ ולהפחיד פי 5. הדרמה שלו לא גורמת לי להזדהות עם הדמויות ולא לרצות שלא ירצחו אותן, לא גורמת לי לחוות צמרמורת כשבסוף משהו רע קורה. כלום. סתם מה שנקרא filler.

לפחות עבורי. אולי יש אנשים שאוהבים את זה, לא יודעת. סביר להניח שכן.

עד שהגעתי לפואנטה כבר ירד לי החשק לקרוא את הספר, למען האמת, אבל הייתי ממש סקרנית לגלות את ההבדלים בין העלילה של הספר לעלילה של הסרט כאמור, אז המשכתי. חוץ מזה כל מעריץ אימה צריך לקרוא את זה במוקדם או במאוחר, לא? ועדיף מוקדם, כי לקרוא את סטיבן קינג בגיל 40 זה נשמע לי קצת לא במקום.

האווירה בסרט מאוד נחמדה, מתאימה לדעתי לימים קרים וגשומים, עם כל תיאורי השלג והקור.

גם התיאורים של הנפילה האיטית של ג'וק תורנס לתוך השיגעון היו כתובים טוב. ממש מרגישים את התהליך שהמלון מעביר אותו.

הדמות של אשתו כמובן היתה מעצבנת. גיליתי סוף סוף ששלי דובאל שיחקה כך בכוונה ולא רק בגלל שהיא עצמה כזו (:

הילד בספר היה דמות הרבה יותר מפותחת ומעניינת מאשר בסרט, אז זו נקודה אחת לטובתם.

לדעתי הסוף של הספר היה פשוט מדי. אחרי כל מה שקורה, הפתרון שהם מוצאים נורא לא מקורי ואנטי קלימטי. זו הסיבה העיקרית לכך שהסרט יישאר נצחי ומעולה, לא מתיישן בכלל ומפחיד כל פעם מחדש בעוד שאת הספר בקושי היה אפשר לסיים לקרוא.

בסך הכל היה נחמד לקרוא בשביל הרחבת האופקים, כי זה כן היה משהו שעניין אותי מלכתחילה, אבל לא הותיר בי רושם ואפילו לא הפחיד אותי.

הייתי רוצה לכתוב יותר לעומק על הספר ובמיוחד על ההבדלים בינו לבין הסרט, אבל אני לא אחת שעושה ספוילרים וחבל לי להרוס למישהו. (כאילו שמישהו בכלל יקרא את זה, חה חה)

עריכה: משום מה שכחתי להוסיף שלכל אורך הספר פשוט דמיינתי את ג'ק ניקולסון. הוא פשוט עשה בשבילי את הדמות.

הפעם הראשונה שלי היתה נוראית, פשוט נוראית.

אני מבינה עכשיו שפשוט לא הייתי מוכנה, ולא נמשכתי ולא אהבתי את האדם שעשיתי את זה איתו וזו באמת היתה טעות.

זה היה עם החבר הראשון שלי, בגיל 17 אחרי שהיינו ביחד משהו כמו שנה. אני יזמתי את זה, בעיקר מתוך סקרנות ורצון לעבור את זה. הוא בכלל לא היה בקטע. נשמע אולי קצת מוזר, אבל הבנאדם לא היה מעוניין במין, לא היה מעוניין בנשיקות או מגע מכל סוג שהוא, למרות שהוא היה בגיל שההורמונים אמורים להשתלט לו על המוח.

יום אחד היה לו בית ריק ופשוט החלטנו לעשות את זה. קניתי קונדומים מראש (מבינים, אני קניתי אותם... פתטי) והוא הדליק נרות. הנרות האלה הלחיצו אותי ברמות, ועד עכשיו יש לי פוביה מהם. אני לא מסוגלת להיות באותו חדר עם נרות דולקים.

בגלל אותם נרות גם התחלתי לבכות.

לפני אותו יום כמובן קראתי באינטרנט על חוויות מהפעם הראשונה, כדי לדעת מה מצפה לי, ובכל מקום היה כתוב שעלול לרדת קצת דם. רימו אותי! ירד לי נהר של דם. אפילו בפעם השנייה שלנו עדיין ירד לי דם.

והכי גרוע - זה כאב. הרגשתי כאילו שדוקרים אותי מבפנים, והכל לחץ לי מבפנים. זה לא שהיה לו גדול, ממש לא, פשוט הגוף שלי לא היה רגיל לדברים כאלה, בכלל אף פעם לא אוננתי לפני זה ותכלס? לא נמשכתי אליו ולא הייתי רטובה.

החלק הכי גרוע היה היחס שלו אחרי זה. הוא לא דיבר איתי במשך כמה ימים. אין לי מושג למה בכלל חזרתי אליו אחרי זה.

זה לא אומר שסקס זה לא טוב. 

עם אנשים אחרים נהניתי מאוד, ועכשיו עם החבר הנוכחי שלי אני בכלל עפה באוויר.

פשוט לא היתה התאמה מינית שם, וזה לא מומלץ לעבור את הפעם הראשונה עם מישהו שאין את זה איתו.

אני עדיין מניחה שהיה טוב לעשות את זה איתו בפעם ההיא, כי עם החבר השני שלי כבר לא הייתי צריכה לעבור את הדימום והשטויות האלה, אלא פשוט נהניתי.

אני חייבת לציין שאני לא מקנאה באנשים שצריכים לעבור את זה. זה מסוג הדברים שעדיף לעשות ולשים אותם מאחוריך.