שלום לכל מי שאולי נכנס לכאן (בתקווה שהפוסט הזה לא יעבור ללא קוראים בכלל).

היה לי בלוג פה מגיל 14 בערך, אולי אפילו 13, והחלפתי כמה בלוגים במהלך השנים בגלל שכמה פעמים בחטיבה ובתיכון הוא נחשף על ידי חבורת בנות שלא אהבו אותי והן הטרידו אותי לגבי התוכן בו אז תמיד נטשתי ופתחתי חדשים.

עכשיו אני בת 25.

אפילו מה שכתוב בפוסט האחרון שלי כאן מ2014 כבר לא רלוונטי. הזוגיות ההיא נגמרה לפני יותר משנה, אחרי שהיינו אמורים להינשא ולגור ביחד אבל הוא החליט שחיי הלילה והסמים שלו בת"א חשובים יותר ממני.

אני לבד לחלוטין בשנה האחרונה, ניתקתי את כל הקשרים שהיו לי בגלל שגיליתי כמה שאנשים מזויפים ולא מסוגלים אפילו לתמוך בי בשנה הכי קשה בחיים שלי, אחרי פרידה כל כך פתאומית וטראומתית.

עזבתי רשת חברתית שהייתי פעילה בה ושעזרה לי עם המחשבות הטורדניות שלי כי היה לי מקום לפרוק חלק מהדברים. זה קשה להיות בלי המפלט הזה.

בגלל זה נזכרתי בישראבלוג והחלטתי לנסות לבדוק אם יש בכלל טעם לכתוב כאן, אם יש מי שיקרא ויגיב. הרי אין טעם לכתוב אם אף אחד לא מסוגל להגיד משהו על זה, נכון? הרי לכתוב ביומן לא עוזר לי (וניסיתי, תאמינו לי).

בכל מקרה, נראה מה יהיה. 

הנה עוד שבוע מתחיל.

מחר אני צריכה לקום בחמש בבוקר, להיות בעבודה בשבע. ביקשתי בפירוש חופש בגלל שזה היום הראשון של קורס חשוב ולא רציתי להגיע עייפה. עכשיו אני אצטרך לבוא אחרי העבודה=\

אני שונאת את איך שהעבודה הזו מפריעה לי להתמקד במטרה המרכזית שלי כרגע, שהיא הלימודים כמובן. לא ברור מאיפה הגיע לראשים שלהם הרעיון שזה הגיוני לדרוש מאנשים להקריב קורבנות למען עבודת מינימום.

אני רוצה שכבר יגיע יום שישי, שאני שוב אראה אותו.

אני שונאת להיות רחוקה ממנו, ואנחנו באמת רחוקים. ערים שונות, שנינו לומדים ואני עוד עובדת, כמעט אין זמן להיפגש. זה מדכא אותי ברמות.

באמת קשה לי עם המצב הזה. החרדה שנגרמת מהמרחק גורמת לי להיכנס לסרטים מטורפים לפעמים. אני נכנסת לפחדים שהוא לא אוהב אותי כמו שאני אוהבת אותו, שהוא לא רציני, שהוא יחליט שקשה לו לפנות לי זמן וייפרד ממני.

ואני פשוט מרגישה יותר מדי בודדה ביומיום. ביחד עם החורף, שעון החורף והתשישות מהעבודה זה גורם לי לדיכאון.

אני לא מאמינה שהגעתי למצב שאין לי עם מי לדבר.

השנה האחרונה היתה קשה, אבל בחודשיים האחרונים יש תחושה שהדברים משתפרים.

האירוע הראשון שהשפיע על חיי ישירות בשנה האחרונה היה מציאת העבודה שאני עדיין די תקועה בה.  הכרתי אנשים חדשים והיו הרבה מאוד רגעים טובים, ועדיין יש, אבל רוב הזמן היה פשוט עינוי טהור. זה גם השתנה לאחרונה, אבל באמת שעד לפני התקופה האחרונה סבלתי ותכננתי להתפטר והסיבה היחידה שנשארתי היתה הלימודים שאני צריכה לשלם עליהם.

העבודה השפיעה על המצב הנפשי שלי, גרמה לי להיות מאוד עצבנית, פיתחה אצלי גזענות מאוד מאוד חזקה כלפי חלק מסוים בעם הישראל. כנראה שכשמבלים כל כך הרבה זמן איתם ורואים כל כך הרבה דברים גרועים שאף עיניים צעירות לא אמורות לראות, משהו במוח עלול להישבר.

מעבר לכך, היא גם השפיעה על חיי האהבה שלי בכך ששני אנשים נפרדו ממני בגלל שלא היה לי זמן להיפגש איתם. העבידו אותנו כמו חמורים במהלך הסתיו, החורף והאביב.

וכמובן, העבודה אפשרה לי להמשיך ללמוד, שזו היתה המטרה הראשונית שלה.

האירוע השני שהשפיע עליי הוא הפרידה מהחבר הקודם שלי, שהיה אהבה מאוד גדולה שלי, כל העולם שלי במשך שנתיים (לסירוגין... תמיד היתה לו נטייה להיפרד ככה). הוא נפרד ממני בטלפון וגרם לי להיאלץ להחזיק מעמד לגמרי לבד. אחרי הפרידה הוא כמעט מיד רצה לחזור, אבל כנראה בגלל שהמוח שלי היה שבור מלכתחילה מהעבודה השוחקת הזו, משהו נסדק שם לגביו והחלטתי לא לחזור לזה. אני צריכה משהו יציב ומישהו שבאמת יאהב אותי וישקיע בי, ולא יעשה לי התקפי לב כל חודשיים עם פרידות בטלפון.

בעקבות כך הכרתי מישהו מדהים, שבאמת משקיע בקשר שלנו, שבאמת חשוב לו שאני אהיה מאושרת. והוא מתאים לי, ואני מתאימה לו. הוא גורם לי לרצות להיות אדם טוב יותר, להתאמץ, לשמור על עצמי, להשקיע בבריאות שלי ופשוט לאהוב את החיים.

אני מרגישה רגועה לידו.

כנראה הקשר הקודם היה צריך להיגמר, ואפילו בכאב כזה, כדי שאני אוכל להכיר את האדם הנוכחי ולהעריך אותו.

פעם לא היה אכפת לי אם יהיה סוף העולם או אם האנושות תיכחד או לא. עכשיו אני מפחדת מזה, כי בפעם הראשונה בחיי אני מרגישה שלמה ומאושרת.

אני יודעת שנתגבר על הכל, אבל להתגבר על סוף העולם זה קצת קשה.

וכן, הפחד הזה לא רציונלי.

אבל לא נורא.