הנה עוד שבוע מתחיל.

מחר אני צריכה לקום בחמש בבוקר, להיות בעבודה בשבע. ביקשתי בפירוש חופש בגלל שזה היום הראשון של קורס חשוב ולא רציתי להגיע עייפה. עכשיו אני אצטרך לבוא אחרי העבודה=\

אני שונאת את איך שהעבודה הזו מפריעה לי להתמקד במטרה המרכזית שלי כרגע, שהיא הלימודים כמובן. לא ברור מאיפה הגיע לראשים שלהם הרעיון שזה הגיוני לדרוש מאנשים להקריב קורבנות למען עבודת מינימום.

אני רוצה שכבר יגיע יום שישי, שאני שוב אראה אותו.

אני שונאת להיות רחוקה ממנו, ואנחנו באמת רחוקים. ערים שונות, שנינו לומדים ואני עוד עובדת, כמעט אין זמן להיפגש. זה מדכא אותי ברמות.

באמת קשה לי עם המצב הזה. החרדה שנגרמת מהמרחק גורמת לי להיכנס לסרטים מטורפים לפעמים. אני נכנסת לפחדים שהוא לא אוהב אותי כמו שאני אוהבת אותו, שהוא לא רציני, שהוא יחליט שקשה לו לפנות לי זמן וייפרד ממני.

ואני פשוט מרגישה יותר מדי בודדה ביומיום. ביחד עם החורף, שעון החורף והתשישות מהעבודה זה גורם לי לדיכאון.

אני לא מאמינה שהגעתי למצב שאין לי עם מי לדבר.

סיימתי לקרוא את "הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם", והאמת היא שמאוד התאכזבתי ואני מתחרטת שקניתי אותו במקום פשוט לקחת אותו בספרייה. לפחות היה לי מספיק שכל כדי לקנות אותו ב19.90.

אל תבינו אותי לא נכון, זה אחלה ספר ובאמת מצחיק ואני אוהבת את האווירה בספרים סקנדינביים באופן כללי, אבל ההייפ המטורף סביבו גרם לי לחשוב שזה יהיה הרבה יותר מצחיק. את הפרקים האחרונים בקושי שרדתי.

אולי זה בגלל הפן הפוליטי של הספר, שמעט צרם לי. אולי זה בגלל האופי של אלן קרלסון, לא יודעת מה בדיוק הציק לי.

אולי זה בכלל התרגום. לא מומלץ באופן כללי לקרוא ספרים בעברית, זה הורס אותם במידה ניכרת.

הכרתי אותו רק משהו כמו שנה אחרי התיכון, אבל את החותם של השכבה ההיא קשה למחוק. ושתיים מהן היו בחורות שהוא אמר לי שהן סתם ידידות שלו ולא היה ביניהם כלום.

איזה חזיר שקרן.

יש לי בחילה כל כך נוראית עכשיו. אני לא מאמינה שהכנסתי מישהו כזה לתוך הגוף והלב שלי. אפילו לא התעקשתי שהוא ייבדק, גם כשהוא התעקש שאני אתחיל ליטול גלולות. הייתי כל כך נאיבית, כמעט בתולה. היה לי רק אחד לפניו, וגם איתו לא ממש שכבתי.

למרות שידעתי שהוא רחוק מלהיות בתול, והמספר המשוער שהיה לי בראש היה מלכתחילה גבוה מבחינתי, מסתבר שהמציאות גדולה פי 3 מהמספר הזה.

כנראה זה קצת מתנגש עם האידיאלים, או חוסר האידיאלים, של החברה שלנו, אבל זה באמת דוחה אותי. אני לא אדם כזה, אני לא מישהי שתשכב עם כל אחד.

רע לי.

ממש רע לי. אני רוצה להחזיר את הגלגל אחורה ולא לשכב איתו. רצוי לא להכיר אותו, אבל לפחות לא לשכב איתו. אני מרגישה טמאה.

עוד סתיו, עוד ראש השנה. שוב הכל שונה.

החבר שלי בחו"ל, אני מרגישה פשוט לבד. תמיד הייתי בודדה, גם בתור ילדה, ועכשיו בגלל העבודה שלי אני גם בקושי רואה את ההורים שלי ואין לי ממש עם מי לדבר. החלפתי עבודה ובמקום הנוכחי אין לי חברים. זה מה שבאמת אהבתי במקום הקודם, זו היתה המסגרת הראשונה שאליה הרגשתי שייכת.

אני גם תמיד עייפה, תמיד. אני קמה בבוקר לעבודה, חוזרת הביתה, לומדת, עושה עוד משהו קטן והולכת לישון. או לחילופין מתעוררת יחסית מוקדם, לומדת, הולכת לעבודה, חוזרת והולכת לישון.

אולי חסרים לי ויטמינים ובגלל זה אני כל כך תשושה.

היום היה מטורף בעבודה, אפילו אין לי מילים לתאר את זה. אנשים באטרף חגים, קונים מתנות, הקניון פשוט מפוצץ. במשך כל המשמרת עמדתי על הרגליים, ואפילו כשנכנסתי לאכול לא היתה לי דרך לשבת כי בדיוק הטמבלית של הצוות נכנסה לשם והחליטה שבאמצע כל הטירוף הזה היא חייבת להכין מארזים. במחסן. אין, הגאונות של אנשים מסוימים פשוט הורגת אותי. אף אחד לא שם על המארזים המוכנים מראש האלה, ג'יזס פאק.

לא משנה, העיקר שנשאר לשרוד רק את יום ראשון ועוד איזה יומיים לפני סוכות ושוב אני אפטר מהחגים עד חנוכה.

אני מרגישה שרע לי בלעדיו, וזה לא בריא כנראה. מעבר לכך שאני מתגעגעת, גם ממש רע לי. אני עצובה, לפעמים בוכה קצת בגלל זה. זה לא בריא, נכון?

זה בסדר להתגעגע, אבל זה מגיע בימים מסוימים לדרגה לא בריאה. זה בגלל שאני באמת בודדה מטבעי, ואין לי אף אחד אחר חוץ ממנו. אין לי חברים, אין לי אפילו מכרים שאני בקשר איתם. די עצוב. אבל מצד שני, אני די מתעבת אנשים לאחרונה ולא באמת מתחשק לי לבזבז זמן שאין לי על אנשים שלא ממש מוצאים חן בעיניי.

מצד שלישי, לפעמים יש חשק לקשר אנושי.