למרות שהחלטתי להוציא אותו מהראש, אני חושבת עליו. חושבת והלב כואב.

למה זה לא הדדי? או יותר טוב - הפוך. למה הוא לא מתחבט בתהיות על מה שאני חושבת עליו? למה הוא לא זה שרוצה אותי ורוצה להשיג אותי?

אני מאמינה שאני שווה את זה שבאמת יתאהבו בי, ייזמו, יעשו דברים כדי להיות איתי. ואפילו לא צריך לעשות יותר מדי, כי אני אדם שברגע שהוא מתאהב - אלך עד הסוף עם הרגשות שלי.

פשוט למה אכפת לי מבן אדם שלא שם עליי? ממישהו שאני סתם עוד קולגה עבורו?

ופתאום המחשבות האלה, "מה אני שווה בכלל? תולעת ספרים מסריחה. מבינה בסרטים ודמויות יותר מאשר בחיים האמיתיים. לא מסוגלת אפילו לעניין מישהו מספיק כדי שהוא ירצה אותי".

אבל לפחות אני יודעת שיש לי אומץ להיפתח ולחשוף את הרגשות שלי. זה לא מובן מאליו.

אפילו בתור ידידה אני לא רצויה. הייתי הכי נחמדה אליו, השיחות שלנו זרמו ובאמת מעניין לדבר איתו. והוא מוצא חן בעיניי בתור אדם, בתור ידיד פוטנציאלי, המשיכה אליו היא לא רק פיזית ורומנטית.

אוף.

אני כל כך רוצה אותו. לא מאמינה שנקלעתי לקראש המפגר הזה. כמו תלמידת תיכון, בחיי. כל כך מביך.

התקופה הנוכחית קשה מאוד עבורי.

אני לומדת באוניברסיטה ועובדת במשרה מלאה במקביל. זה קשה, זה מתיש ובגלל שזו עבודה מול לקוחות זה גם פוגע במערכת העצבים שלי.

העובדה שאני מאוד בודדה ואין לי חברים בהחלט לא עוזרת לי פה. אני פשוט עוברת ימים שלמים, לפעמים שבוע שלם, מבלי שאני אדבר עם אדם אמיתי ולא סתם איזה לקוח.

את החבר שלי אני רואה פעם בשבוע, גם הוא לומד.

לא קל לי. גם כלכלית זה בהחלט לא קל.

בעיה נוספת היא שאין לי דרך באמת לשחרר קיטור בסופי שבוע, אז אני עוברת משבוע אחד של עצבים ותשישות ישירות לשבוע נוסף של אותו הדבר, וזה שוחק אותי.

עם זאת, אני לא חושבת שמגיע לי לשמוע מהחבר שלי, האדם היחיד שאני סומכת עליו באמת, שאני "שלילית".

עם היסטוריית הדיכאון הקליני שלי והפרעת החרדה, אם הייתי שלילית באמת הייתי פשוט מתאבדת. פעם אחת אפילו ניסיתי.

אבל מאז החלטתי לשקם את עצמי, החלטתי לפעול כדי שכן יהיה לי עתיד אמיתי וטוב. אם הייתי שלילית בנוגע לחיים, לא הייתי עובדת ולא הייתי עושה תואר. באמת שלא נראה לי שאדם שמאס בעולם הזה יטרח להעמיס על עצמו דברים שאמורים לשפר את חייו בעתיד, הרי הוא רוב הסיכויים אפילו לא רואה לעצמו עתיד.

פוגע בי שהאדם הכי קרוב אליי לא מעריך את זה שאני לוקחת על עצמי הרבה, ועוד בכוונה כדי שיהיה לנו, לשנינו ביחד, עתיד טוב. זה לא שאני עושה את זה למען איזה שעשוע. אני באמת בונה לעצמי עתיד טוב יותר, לדעתי.

הוא ממעמד סוציו-אקונומי גבוה יותר משלי, אז אולי הוא לא מבין מה זה בכלל להיות בעמדה כמו שלי. הוא לא צריך לעבוד בזמן התואר, כי ההורים שלו משלמים לו על הכל כולל הכל.

הוא יודע שאני בתקופה לא נעימה, ועוד אני רואה אותו רק פעם בשבוע ואני כל הזמן מתגעגעת וחושבת עליו ורוצה להיות קרובה אליו, והוא עוד מסוגל להגיד לי דברים כאלה מחורבנים.

כל מה שאני רוצה בסך הכל זה שהחבר שלי יתמוך בי ויבין אותי.

כל משמרת בעבודה מלאה בטריגרים שמעירים את הפרעת החרדה שלי משנתה. אני נמצאת שם במאבק תמידי עם הפחדים שלי, וזה שוחק לי את הנפש והעצבים. שלא לדבר על זה שאני כבר מרגישה חולה בגלל זה.

אני אדם עם קשיים נפשיים שיוצא לעולם ומנסה להתגבר עליהם, במקום להתאשפז בכפייה כמו שרבים עושים. אני מכירה אנשים עם בעיות כמו שלי, אני יודעת מה הם עושים בחייהם. רבים מהם לא יוצאים בכלל מהבית. ואחרים מאושפזים ולא יוצאים מהמוסד.

אז אני יוצאת מהבית ומפרנסת את עצמי, עושה תואר ראשון, לא מתייאשת וצריכה להקשיב לאמירות כאלה מפיו של האדם שאני הכי אוהבת בעולם הזה?

זה לא מגיע לי.

אם מישהו היה אומר לי לפני שלוש שנים שאני אהיה לבד וכולם מסביבי יהיו מסודרים זוגות-זוגות, הייתי אומרת לו שהוא התחלק על השכל. אני - לבד? אולי אף פעם לא היו לי חברים אמיתיים, אבל בני זוג תמיד מצאתי, אפילו בלי לחכות יותר משבועיים ביניהם. וכל הקשרים שלי היו באורכים שנעים מ"ממושך" ל"ממושך מדי".

אבל זה קרה : אני לבד.

לבד וחוטאת בחטא הקנאה. אין דברים רבים יותר מעוררי רחמים מרווקה זקנה וממורמרת. בינתיים אני לא זקנה, אבל השאר מתאים.

בכל מקום שאני נמצאת בו יש זוגות.

זוגות שלא מחביאים את האהבה שלהם, זוגות שבאמת מתראים ועושים דברים זוגיים. זוגות שעוברים לגור ביחד, מתחתנים ומתרבים.

אפילו במעגל החברתי היחיד שבו אני מרגישה בנוח - הצוות בעבודה - אני חווה את זה. כמעט כולם מאושרים, מדברים על הדברים שהם עשו או עושים עם בני הזוג.

אני יודעת שלקנא זה רע. זה חטא, זה לא בריא, לא חיובי. אבל זה בא בטבעיות, ואני מנסה להיאבק בזה עד כמה שאפשר.

אבל כולם מאושרים. ואני לא. וזה לא עניין של חיפוש אחר משהו שיתקן לי את החיים, כי כבר מצאתי. פשוט שרשרת של שטויות גרמה לכך להיות בלתי אפשרי כרגע.

הוא אומר שזה יעבור, שנהיה מאושרים. הוא אומר שצריך לחכות.

אז אני מחכה.

אני תמיד אחכה לו.

ואולי אם מישהו היה יודע את הסוד שלי, הוא היה מקנא בי גם.