שלום לכל מי שאולי נכנס לכאן (בתקווה שהפוסט הזה לא יעבור ללא קוראים בכלל).

היה לי בלוג פה מגיל 14 בערך, אולי אפילו 13, והחלפתי כמה בלוגים במהלך השנים בגלל שכמה פעמים בחטיבה ובתיכון הוא נחשף על ידי חבורת בנות שלא אהבו אותי והן הטרידו אותי לגבי התוכן בו אז תמיד נטשתי ופתחתי חדשים.

עכשיו אני בת 25.

אפילו מה שכתוב בפוסט האחרון שלי כאן מ2014 כבר לא רלוונטי. הזוגיות ההיא נגמרה לפני יותר משנה, אחרי שהיינו אמורים להינשא ולגור ביחד אבל הוא החליט שחיי הלילה והסמים שלו בת"א חשובים יותר ממני.

אני לבד לחלוטין בשנה האחרונה, ניתקתי את כל הקשרים שהיו לי בגלל שגיליתי כמה שאנשים מזויפים ולא מסוגלים אפילו לתמוך בי בשנה הכי קשה בחיים שלי, אחרי פרידה כל כך פתאומית וטראומתית.

עזבתי רשת חברתית שהייתי פעילה בה ושעזרה לי עם המחשבות הטורדניות שלי כי היה לי מקום לפרוק חלק מהדברים. זה קשה להיות בלי המפלט הזה.

בגלל זה נזכרתי בישראבלוג והחלטתי לנסות לבדוק אם יש בכלל טעם לכתוב כאן, אם יש מי שיקרא ויגיב. הרי אין טעם לכתוב אם אף אחד לא מסוגל להגיד משהו על זה, נכון? הרי לכתוב ביומן לא עוזר לי (וניסיתי, תאמינו לי).

בכל מקרה, נראה מה יהיה. 

למרות שהחלטתי להוציא אותו מהראש, אני חושבת עליו. חושבת והלב כואב.

למה זה לא הדדי? או יותר טוב - הפוך. למה הוא לא מתחבט בתהיות על מה שאני חושבת עליו? למה הוא לא זה שרוצה אותי ורוצה להשיג אותי?

אני מאמינה שאני שווה את זה שבאמת יתאהבו בי, ייזמו, יעשו דברים כדי להיות איתי. ואפילו לא צריך לעשות יותר מדי, כי אני אדם שברגע שהוא מתאהב - אלך עד הסוף עם הרגשות שלי.

פשוט למה אכפת לי מבן אדם שלא שם עליי? ממישהו שאני סתם עוד קולגה עבורו?

ופתאום המחשבות האלה, "מה אני שווה בכלל? תולעת ספרים מסריחה. מבינה בסרטים ודמויות יותר מאשר בחיים האמיתיים. לא מסוגלת אפילו לעניין מישהו מספיק כדי שהוא ירצה אותי".

אבל לפחות אני יודעת שיש לי אומץ להיפתח ולחשוף את הרגשות שלי. זה לא מובן מאליו.

אפילו בתור ידידה אני לא רצויה. הייתי הכי נחמדה אליו, השיחות שלנו זרמו ובאמת מעניין לדבר איתו. והוא מוצא חן בעיניי בתור אדם, בתור ידיד פוטנציאלי, המשיכה אליו היא לא רק פיזית ורומנטית.

אוף.

אני כל כך רוצה אותו. לא מאמינה שנקלעתי לקראש המפגר הזה. כמו תלמידת תיכון, בחיי. כל כך מביך.

למרות שהחלטתי להוציא אותו מהראש, אני חושבת עליו. חושבת והלב כואב.

למה זה לא הדדי? או יותר טוב - הפוך. למה הוא לא מתחבט בתהיות על מה שאני חושבת עליו? למה הוא לא זה שרוצה אותי ורוצה להשיג אותי?

אני מאמינה שאני שווה את זה שבאמת יתאהבו בי, ייזמו, יעשו דברים כדי להיות איתי. ואפילו לא צריך לעשות יותר מדי, כי אני אדם שברגע שהוא מתאהב - אלך עד הסוף עם הרגשות שלי.

פשוט למה אכפת לי מבן אדם שלא שם עליי? ממישהו שאני סתם עוד קולגה עבורו?

ופתאום המחשבות האלה, "מה אני שווה בכלל? תולעת ספרים מסריחה. מבינה בסרטים ודמויות יותר מאשר בחיים האמיתיים. לא מסוגלת אפילו לעניין מישהו מספיק כדי שהוא ירצה אותי".

אבל לפחות אני יודעת שיש לי אומץ להיפתח ולחשוף את הרגשות שלי. זה לא מובן מאליו.

אפילו בתור ידידה אני לא רצויה. הייתי הכי נחמדה אליו, השיחות שלנו זרמו ובאמת מעניין לדבר איתו. והוא מוצא חן בעיניי בתור אדם, בתור ידיד פוטנציאלי, המשיכה אליו היא לא רק פיזית ורומנטית.

אוף.

אני כל כך רוצה אותו. לא מאמינה שנקלעתי לקראש המפגר הזה. כמו תלמידת תיכון, בחיי. כל כך מביך.