תמיד התקופות לפני החגים והחגים עצמם זה טירוף מוחלט בקניונים, ולצערי אני עובדת בקניון.

האמת? לא ברור לי למה ישראלים כל כך נלחצים מכל העניין. כמובן שגם לא ברור לי למה הם טורחים בכלל לקנות מתנות אם זה דורש מהם כל כך הרבה עצבים ולחץ. העבודה היא סיוט עוד יותר גרוע בתקופות האלה, בגלל שהאנשים יוצאים מכלל שליטה. צרחות, קללות... יותר מהרגיל, אפילו.

מה שהכי לא ברור לי אבל זה הביג דיל שכולם עושים מהמפגשים המשפחתיים האלה. הרי בכל מקרה רוב המשפחות נפגשות פעם באיזה שבועיים, אז למה לעשות מזה ביג דיל רק בגלל שהפעם למפגש הזה יש שם חגיגי?

ואם כבר אני בנושא של מפגשים משפחתיים, אף פעם לא הבנתי את זה. המנטליות שלי כנראה באמת ממש שונה.

פעם בשבוע אוספים את כולם והולכים אל סבא וסבתא. ואם שני הצדדים חיים, אז יומיים מתוך שבעת הימים של השבוע הולכים לביקורים האלה. זה במיוחד לא מובן לי כי מדובר באנשים שעובדים, שיש להם משפחה משלהם, והם עדיין בוחרים להקדיש כל כך הרבה זמן לביקורים האלה.

במקום נניח להקדיש את הזמן לחינוך הילדים או לסקס עם בן הזוג - הם מבקרים את סבתא נחמה. אין פלא שכולם פה כל כך ממורמרים וחייבים תמיד לפרוק עצבים על מוכרים בחנויות.

אולי כדאי שתנסו לשכב יותר ולבקר דודות וסבתות פחות. כל אחד היה מתמרמר מבחירת האופציה השנייה על פני הראשונה.

גם תהליך קניית המתנות עצמו מוזר. קונים מתנות, לרוב במבצעים, ולעתים רחוקות מקדישים מחשבה אישית במתנות האלה, אז בסופו של דבר יש אחרי כל חג גל של החלפות מוצרים שהתקבלו במתנה.

מסכנים האנשים האלה שנתקעים עם מתנות כאלה. אחר כך הם נאלצים להחליף את הדברים האלה עם כל מיני הגבלות, בגלל שהם נקנו במבצע, והרבה פעמים זה גורם לתסכול מיותר.

תחסכו למשפחה שלכם את הסבל והזמן - תקנו להם שוברים לרשתות שהם אוהבים.

או תקנו משהו באמת שווה, שהם לא ירצו להחליף או לפחות לא יסתבכו עם ההחלפה שלו.

וכמובן, אי אפשר להעביר ביקורת מבלי להזכיר איך זה נוגע אליי [מעבר ללקוחות בעבודה שלי] - החבר שלי תמיד נתקע בביקורים המשפחתיים שלי, מה שגורם לכך שאנחנו נפגשים מאוד מאוחר [ורק פעם בשבוע-שבועיים, בגלל הלימודים של השנינו, אז מלכתחילה המצב מחורבן].

ובפסח, בערב היחיד שבו אני לא עובדת, הוא כמובן עסוק בליל הסדר.

אז... יאי.

שונאת חגים.

שונאת אנשים שעושים מהחגים האלה קאלט.

תכננתי לכתוב מחשבה שעלתה לי לראש, אבל היא באמת גובלת ברשע והחלטתי שאני לא צריכה להוציא את הזעם שלי בצורה כזו.

אז נכון, ההורים של החבר שלי מתנהגים קצת כמו הטאליבן ולא מסכימים שנהיה ביחד, בגלל הבדלי דת/גזע/מעמד/מה שזה לא יהיה שמפריע לאנשים האלה, ולכן בעצם יותר נכון לכנות אותו "החבר הסודי שלי". אבל זו לא סיבה לכעוס על כל העולם. בסופו של דבר מה שיקרה, יקרה ואני צריכה להיות יותר אופטימית, בלה בלה בלה, להשתמש בכישורי NLP וכל הדברים שהחבר הזה שלי אומר לי לעשות.

אין לי אפילו מושג איך הגענו למצב הזה, למען האמת. היינו ביחד במשך קרוב לשנה והכל היה סביר, למרות שגם אז ההורים שלו לא ממש מתו על הקשר בינינו. אחר כך הוא נפרד ממני, בצורה די טראומתית עבורי אני חייבת לציין, ואחרי מספר חודשים רצה אותי בחזרה. בעצם יותר ממספר חודשים... אני כבר לא זוכרת, כנראה ניסיתי להדחיק את התקופה ההיא.

אחרי ש"חזרנו", באתי אליו הביתה ואחרי הביקור הזה הם כנראה אמרו לו משהו ומאז אסור לנו להיות אצלו והוא גם לא מספר להם שהוא איתי, כשהוא יוצא מהבית.

זה מאוד מלחיץ אותי, כי אני רוצה להיות איתו ואני מרגישה שהוא "האחד", אז אני לא באמת יודעת מה לעשות עם זה שההורים שלו לא רוצים שהוא יהיה איתי.

אני גם לא מבינה בכלל למה אני צריכה להתמודד עם דברים כאלה. אז נכון שאנחנו בישראל ואנשים פה קצת פנאטיים רוב הזמן לגבי הדת שלהם ועוד כל מיני עניינים, אבל אם אנחנו מאוהבים ומתאימים ורוצים להיות ביחד, למה אנחנו חייבים למנוע מעצמנו למען הדור הקודם? הם חיו את החיים שלהם, עשו את הבחירות שלהם, אז שיעזבו אותנו בשקט ויתנו לנו לחיות את החיים שלנו. אתם יודעים, לפני שסוף העולם מגיע.

אני עובדת ולומדת והאמת שאני די בודדה, אז היה יכול לבוא לי ממש בטוב להיפגש איתו וסתם להירגע איתו, לראות טלוויזיה, להירדם ביחד, לא יודעת מה. ואסור לנו. הייתי מזמינה אותו אליי, אבל זה כבר סיפור שהוא גם מסובך.

בקיצור, אין מזל בעניין הזה, אבל אני באמת משתדלת להאמין שזה יסתדר, כי אני לא מצליחה פשוט לדמיין את עצמי עם מישהו אחר. לפחות לא לאורך זמן.

אתמול במהלך המשמרת ניגש אליי איזה בחור שנראה בן גילי אבל אני לא מכירה אותו אז אני לא יכולה לדעת בוודאות, ושואל אותי "את X?" [האיקס זה כמובן שמי], אז אני עונה לו "כן". הוא אמר לי שיש לי ד"ש מידיד שלי, שלכאורה נמצא כרגע במוזס ליד ורצה להגיד שלום אבל הוא אוכל ולכן רק מוסר ד"ש.

הכל טוב ויפה, אבל יש שתי בעיות:

א. אותו ידיד שלי, שאמור להיות כביכול במוזס, שומר אי שם בדרום ודיברתי איתו חצי שעה בערך לפני שהתקרית הזו אירעה. אני מניחה שאין לו איך להגיע מהדרום עד לסניף של מוזס במרכז תוך חצי שעה.

ב. לא אכפת לי מכלום, אבל איך אותו אדם שנכנס ידע את השם המלא שלי וידע שאני ואותו ידיד בקשר? זה פשוט הזוי.

בכל אופן, לא המשכתי לחקור הלאה, למרות שיצר הסקרנות שלי דרש זאת, ועכשיו אני מתחרטת.

קודם כל לשניהם יש עבר מטאליסטי.

סגנון הלבוש שלהם די דומה.

שניהם לא טובים בלימודים, אבל יש להם כשרונות שמפצים על כך [לאחד ציור, לשני עריכה].

שניהם ילדותיים. ילדותיים עד כאב.

לאחרונה אפילו החבר שלי הביעה רצון לעשות פירסינג, בדומה לחבר הראשון שלי שרצה לעשות מדונה בזמנו [זה היה אמור להיות הרגע שבו אני אומרת "פה חשדתי", אבל לא חשדתי כי הייתי בת 16 ולא הבנתי שומדבר מהחיים שלי ועכשיו אין פלא שהוא יצא מהארון].

הכי עצוב, מבחינתי, זה שאני באמת אוהבת את החבר הטמבל הזה שלי. עם כל החסרונות שלו.

עד כדי כך שאם הוא היה מציע לי נישואין, הייתי אשכרה מסכימה, לא משנה כמה הייתי מתחרטת על כך בעוד 15 שנה אחרי כמה ילדים והרבה תמיכה כלכלית בו.

מזל שהוא לא בשל לדברים האלה.

למרות שאולי זה כן די חבל, כי יהיו לו ילדים מאוד יפים.