שלום לכל מי שאולי נכנס לכאן (בתקווה שהפוסט הזה לא יעבור ללא קוראים בכלל).

היה לי בלוג פה מגיל 14 בערך, אולי אפילו 13, והחלפתי כמה בלוגים במהלך השנים בגלל שכמה פעמים בחטיבה ובתיכון הוא נחשף על ידי חבורת בנות שלא אהבו אותי והן הטרידו אותי לגבי התוכן בו אז תמיד נטשתי ופתחתי חדשים.

עכשיו אני בת 25.

אפילו מה שכתוב בפוסט האחרון שלי כאן מ2014 כבר לא רלוונטי. הזוגיות ההיא נגמרה לפני יותר משנה, אחרי שהיינו אמורים להינשא ולגור ביחד אבל הוא החליט שחיי הלילה והסמים שלו בת"א חשובים יותר ממני.

אני לבד לחלוטין בשנה האחרונה, ניתקתי את כל הקשרים שהיו לי בגלל שגיליתי כמה שאנשים מזויפים ולא מסוגלים אפילו לתמוך בי בשנה הכי קשה בחיים שלי, אחרי פרידה כל כך פתאומית וטראומתית.

עזבתי רשת חברתית שהייתי פעילה בה ושעזרה לי עם המחשבות הטורדניות שלי כי היה לי מקום לפרוק חלק מהדברים. זה קשה להיות בלי המפלט הזה.

בגלל זה נזכרתי בישראבלוג והחלטתי לנסות לבדוק אם יש בכלל טעם לכתוב כאן, אם יש מי שיקרא ויגיב. הרי אין טעם לכתוב אם אף אחד לא מסוגל להגיד משהו על זה, נכון? הרי לכתוב ביומן לא עוזר לי (וניסיתי, תאמינו לי).

בכל מקרה, נראה מה יהיה. 

למרות שהחלטתי להוציא אותו מהראש, אני חושבת עליו. חושבת והלב כואב.

למה זה לא הדדי? או יותר טוב - הפוך. למה הוא לא מתחבט בתהיות על מה שאני חושבת עליו? למה הוא לא זה שרוצה אותי ורוצה להשיג אותי?

אני מאמינה שאני שווה את זה שבאמת יתאהבו בי, ייזמו, יעשו דברים כדי להיות איתי. ואפילו לא צריך לעשות יותר מדי, כי אני אדם שברגע שהוא מתאהב - אלך עד הסוף עם הרגשות שלי.

פשוט למה אכפת לי מבן אדם שלא שם עליי? ממישהו שאני סתם עוד קולגה עבורו?

ופתאום המחשבות האלה, "מה אני שווה בכלל? תולעת ספרים מסריחה. מבינה בסרטים ודמויות יותר מאשר בחיים האמיתיים. לא מסוגלת אפילו לעניין מישהו מספיק כדי שהוא ירצה אותי".

אבל לפחות אני יודעת שיש לי אומץ להיפתח ולחשוף את הרגשות שלי. זה לא מובן מאליו.

אפילו בתור ידידה אני לא רצויה. הייתי הכי נחמדה אליו, השיחות שלנו זרמו ובאמת מעניין לדבר איתו. והוא מוצא חן בעיניי בתור אדם, בתור ידיד פוטנציאלי, המשיכה אליו היא לא רק פיזית ורומנטית.

אוף.

אני כל כך רוצה אותו. לא מאמינה שנקלעתי לקראש המפגר הזה. כמו תלמידת תיכון, בחיי. כל כך מביך.

איכשהו המנהלת שלי תמיד מסוגלת לגרום לעובדים להרגיש חרא. כאילו שעושים לנו טובה בכך שמעסיקים אותנו בתנאים מחורבנים ומשלמים לנו מינימום.

באמת? לזה הגענו פה בישראל? שכל מיני מקומות קפיטליסטיים חזיריים כאלה יכולים להתנהג אל העובדים כאילו שהם עבדים ועוד להתנהג כאילו שמצילים אותנו מעוני?

אני מתה לעוף משם כבר. רק אסיים את התואר ואעוף. כנראה שאפילו לפני, כי הסבלנות שלי עומדת להיגמר.

אני לא יודעת איך אני אמשיך לחיות עם המיזנתרופיה שלי.

נמאס לי מאנשים, אני כבר לא מסוגלת לראות אותם בלי להרגיש רע. יש לי בחילה רק מהמחשבה שאני עוד צריכה ללכת לעבודה היום ולראות את ההמונים האלה במהלך המשמרת. באמת שזה עושה לי רע.

אפילו מהאנשים שעובדים איתי נמאס לי. חוץ ממישהי אחת.

יש לי בחילה.

אני צריכה חופשה, במקום מרוחק ושקט, בלי אנשים. או לפחות בלי ישראלים. בחיי שנשבר לי מהמדינה הזו. כל כך הרבה חוסר תרבות במקום אחד, זה לא נורמלי בכלל.

כל המשפחות האלה בקניון, כולם צועקים על כולם, הילדים לא מחונכים בשיט, ההורים שמים זין על הצאצאים שלהם. לא יכולה יותר להסתכל על כל זה.

אני מרגישה כאילו שכל זה סוגר עליי. ביחד עם התקפי החרדה שיש לי בזמן האחרון, אפשר להתחרפן.

אומרים לי ללכת לטיפול. איזה טיפול יעזור לי אם תנאי החיים שלי מלחיצים אותי? טיפול לא ישנה את העובדה שקשה לי להיות ליד אנשים, ובטח שלא ישנה את העבודה שלי. להפך, אני אבזבז כסף ואז תהיה לי עוד סיבה להילחץ.

ואם כבר מדברים על כסף, אני חייבת לתכנן את התקציב שלי כך שהחסכונות יספיקו לי עד סוף התואר כדי שלא אצטרך להפסיק את הלימודים. אוף. הלחץ הזה משגע אותי.

מעודד אותי להיאחז בפנטזיה של סיום התואר, כי אז אני לפחות אוכל למצוא עבודה שלא מחייבת אותי להתמודד עם המוני אנשים. להתמודד עם צוות אני מסוגלת, אבל לקוחות שואבים ממני את כל הכוחות הנפשיים המעטים שנשארו לי.