איכשהו המנהלת שלי תמיד מסוגלת לגרום לעובדים להרגיש חרא. כאילו שעושים לנו טובה בכך שמעסיקים אותנו בתנאים מחורבנים ומשלמים לנו מינימום.

באמת? לזה הגענו פה בישראל? שכל מיני מקומות קפיטליסטיים חזיריים כאלה יכולים להתנהג אל העובדים כאילו שהם עבדים ועוד להתנהג כאילו שמצילים אותנו מעוני?

אני מתה לעוף משם כבר. רק אסיים את התואר ואעוף. כנראה שאפילו לפני, כי הסבלנות שלי עומדת להיגמר.

אני לא יודעת איך אני אמשיך לחיות עם המיזנתרופיה שלי.

נמאס לי מאנשים, אני כבר לא מסוגלת לראות אותם בלי להרגיש רע. יש לי בחילה רק מהמחשבה שאני עוד צריכה ללכת לעבודה היום ולראות את ההמונים האלה במהלך המשמרת. באמת שזה עושה לי רע.

אפילו מהאנשים שעובדים איתי נמאס לי. חוץ ממישהי אחת.

יש לי בחילה.

אני צריכה חופשה, במקום מרוחק ושקט, בלי אנשים. או לפחות בלי ישראלים. בחיי שנשבר לי מהמדינה הזו. כל כך הרבה חוסר תרבות במקום אחד, זה לא נורמלי בכלל.

כל המשפחות האלה בקניון, כולם צועקים על כולם, הילדים לא מחונכים בשיט, ההורים שמים זין על הצאצאים שלהם. לא יכולה יותר להסתכל על כל זה.

אני מרגישה כאילו שכל זה סוגר עליי. ביחד עם התקפי החרדה שיש לי בזמן האחרון, אפשר להתחרפן.

אומרים לי ללכת לטיפול. איזה טיפול יעזור לי אם תנאי החיים שלי מלחיצים אותי? טיפול לא ישנה את העובדה שקשה לי להיות ליד אנשים, ובטח שלא ישנה את העבודה שלי. להפך, אני אבזבז כסף ואז תהיה לי עוד סיבה להילחץ.

ואם כבר מדברים על כסף, אני חייבת לתכנן את התקציב שלי כך שהחסכונות יספיקו לי עד סוף התואר כדי שלא אצטרך להפסיק את הלימודים. אוף. הלחץ הזה משגע אותי.

מעודד אותי להיאחז בפנטזיה של סיום התואר, כי אז אני לפחות אוכל למצוא עבודה שלא מחייבת אותי להתמודד עם המוני אנשים. להתמודד עם צוות אני מסוגלת, אבל לקוחות שואבים ממני את כל הכוחות הנפשיים המעטים שנשארו לי.

התקופה הנוכחית קשה מאוד עבורי.

אני לומדת באוניברסיטה ועובדת במשרה מלאה במקביל. זה קשה, זה מתיש ובגלל שזו עבודה מול לקוחות זה גם פוגע במערכת העצבים שלי.

העובדה שאני מאוד בודדה ואין לי חברים בהחלט לא עוזרת לי פה. אני פשוט עוברת ימים שלמים, לפעמים שבוע שלם, מבלי שאני אדבר עם אדם אמיתי ולא סתם איזה לקוח.

את החבר שלי אני רואה פעם בשבוע, גם הוא לומד.

לא קל לי. גם כלכלית זה בהחלט לא קל.

בעיה נוספת היא שאין לי דרך באמת לשחרר קיטור בסופי שבוע, אז אני עוברת משבוע אחד של עצבים ותשישות ישירות לשבוע נוסף של אותו הדבר, וזה שוחק אותי.

עם זאת, אני לא חושבת שמגיע לי לשמוע מהחבר שלי, האדם היחיד שאני סומכת עליו באמת, שאני "שלילית".

עם היסטוריית הדיכאון הקליני שלי והפרעת החרדה, אם הייתי שלילית באמת הייתי פשוט מתאבדת. פעם אחת אפילו ניסיתי.

אבל מאז החלטתי לשקם את עצמי, החלטתי לפעול כדי שכן יהיה לי עתיד אמיתי וטוב. אם הייתי שלילית בנוגע לחיים, לא הייתי עובדת ולא הייתי עושה תואר. באמת שלא נראה לי שאדם שמאס בעולם הזה יטרח להעמיס על עצמו דברים שאמורים לשפר את חייו בעתיד, הרי הוא רוב הסיכויים אפילו לא רואה לעצמו עתיד.

פוגע בי שהאדם הכי קרוב אליי לא מעריך את זה שאני לוקחת על עצמי הרבה, ועוד בכוונה כדי שיהיה לנו, לשנינו ביחד, עתיד טוב. זה לא שאני עושה את זה למען איזה שעשוע. אני באמת בונה לעצמי עתיד טוב יותר, לדעתי.

הוא ממעמד סוציו-אקונומי גבוה יותר משלי, אז אולי הוא לא מבין מה זה בכלל להיות בעמדה כמו שלי. הוא לא צריך לעבוד בזמן התואר, כי ההורים שלו משלמים לו על הכל כולל הכל.

הוא יודע שאני בתקופה לא נעימה, ועוד אני רואה אותו רק פעם בשבוע ואני כל הזמן מתגעגעת וחושבת עליו ורוצה להיות קרובה אליו, והוא עוד מסוגל להגיד לי דברים כאלה מחורבנים.

כל מה שאני רוצה בסך הכל זה שהחבר שלי יתמוך בי ויבין אותי.

כל משמרת בעבודה מלאה בטריגרים שמעירים את הפרעת החרדה שלי משנתה. אני נמצאת שם במאבק תמידי עם הפחדים שלי, וזה שוחק לי את הנפש והעצבים. שלא לדבר על זה שאני כבר מרגישה חולה בגלל זה.

אני אדם עם קשיים נפשיים שיוצא לעולם ומנסה להתגבר עליהם, במקום להתאשפז בכפייה כמו שרבים עושים. אני מכירה אנשים עם בעיות כמו שלי, אני יודעת מה הם עושים בחייהם. רבים מהם לא יוצאים בכלל מהבית. ואחרים מאושפזים ולא יוצאים מהמוסד.

אז אני יוצאת מהבית ומפרנסת את עצמי, עושה תואר ראשון, לא מתייאשת וצריכה להקשיב לאמירות כאלה מפיו של האדם שאני הכי אוהבת בעולם הזה?

זה לא מגיע לי.

הנה עוד שבוע מתחיל.

מחר אני צריכה לקום בחמש בבוקר, להיות בעבודה בשבע. ביקשתי בפירוש חופש בגלל שזה היום הראשון של קורס חשוב ולא רציתי להגיע עייפה. עכשיו אני אצטרך לבוא אחרי העבודה=\

אני שונאת את איך שהעבודה הזו מפריעה לי להתמקד במטרה המרכזית שלי כרגע, שהיא הלימודים כמובן. לא ברור מאיפה הגיע לראשים שלהם הרעיון שזה הגיוני לדרוש מאנשים להקריב קורבנות למען עבודת מינימום.

אני רוצה שכבר יגיע יום שישי, שאני שוב אראה אותו.

אני שונאת להיות רחוקה ממנו, ואנחנו באמת רחוקים. ערים שונות, שנינו לומדים ואני עוד עובדת, כמעט אין זמן להיפגש. זה מדכא אותי ברמות.

באמת קשה לי עם המצב הזה. החרדה שנגרמת מהמרחק גורמת לי להיכנס לסרטים מטורפים לפעמים. אני נכנסת לפחדים שהוא לא אוהב אותי כמו שאני אוהבת אותו, שהוא לא רציני, שהוא יחליט שקשה לו לפנות לי זמן וייפרד ממני.

ואני פשוט מרגישה יותר מדי בודדה ביומיום. ביחד עם החורף, שעון החורף והתשישות מהעבודה זה גורם לי לדיכאון.

אני לא מאמינה שהגעתי למצב שאין לי עם מי לדבר.