אני אוהבת את העובדה שמדי פעם יש נושאים חמים שבאמת אפשר לכתוב עליהם.

הספר האחרון שקראתי היה "הניצוץ".

ראיתי את הסרט של קובריק בערך לכל אורך חיי, אני אפילו לא זוכרת מתי היתה הפעם הראשונה שצפיתי בו וזה אחד מסרטי האימה האהובים עליי.

משום מה לא יצא לי לקרוא את הספר, למרות שהסתקרנתי לראות את ההבדלים ביניהם, הרי קינג אמר שהוא לא היה מרוצה מהסרט.

לפני משהו כמו שבועיים צפיתי בסרט בשם Beneath the Dark והיו שם כמה אלמנטים שמאוד הזכירו לי את הניצוץ (ועוד משהו כמו 10 סרטים אחרים. פוסט-מודרניזם טוטאלי, לקחו מלא אלמנטים מוכרים מז'אנר האימה והמתח). בנוסף קראתי באיזה מקום שהסרט הזה קצת מבוסס על הניצוץ, אבל העלילה עצמה הרי לא דומה למה שהייתי רגילה אליו,  אז החלטתי כבר סוף סוף לקרוא את הספר ולגלות מה בדיוק קורה בו.

לקחתי אותו בספרייה, אני חייבת לציין שהמצב שלו די גרוע. אני לא מבינה איך אנשים מרשים לעצמם לאכול מעל ספרים שהם צריכים להחזיר לספרייה. בכלל אין התחשבות באנשים שירצו לקרוא אותו אחריהם.

תקנו ספרים ותלכלכו אותם, אם יש לכם פטיש מטורף לכתמים.

בכל מקרה, התחלתי לקרוא וכרגיל אצל קינג היתה מלא דרמה מסביב לאימה. זו בעצם הסיבה שאני לא מתה על הספרים שלו - אם אני יושבת לקרוא ספר אימה, אני מצפה שאו שלא תהיה דרמה ושטויות מיותרות או שתהיה דרמה עדינה שתבנה לנו את העלילה באופן שאחר כך יגרום לאימה להתפוצץ ולהפחיד פי 5. הדרמה שלו לא גורמת לי להזדהות עם הדמויות ולא לרצות שלא ירצחו אותן, לא גורמת לי לחוות צמרמורת כשבסוף משהו רע קורה. כלום. סתם מה שנקרא filler.

לפחות עבורי. אולי יש אנשים שאוהבים את זה, לא יודעת. סביר להניח שכן.

עד שהגעתי לפואנטה כבר ירד לי החשק לקרוא את הספר, למען האמת, אבל הייתי ממש סקרנית לגלות את ההבדלים בין העלילה של הספר לעלילה של הסרט כאמור, אז המשכתי. חוץ מזה כל מעריץ אימה צריך לקרוא את זה במוקדם או במאוחר, לא? ועדיף מוקדם, כי לקרוא את סטיבן קינג בגיל 40 זה נשמע לי קצת לא במקום.

האווירה בסרט מאוד נחמדה, מתאימה לדעתי לימים קרים וגשומים, עם כל תיאורי השלג והקור.

גם התיאורים של הנפילה האיטית של ג'וק תורנס לתוך השיגעון היו כתובים טוב. ממש מרגישים את התהליך שהמלון מעביר אותו.

הדמות של אשתו כמובן היתה מעצבנת. גיליתי סוף סוף ששלי דובאל שיחקה כך בכוונה ולא רק בגלל שהיא עצמה כזו (:

הילד בספר היה דמות הרבה יותר מפותחת ומעניינת מאשר בסרט, אז זו נקודה אחת לטובתם.

לדעתי הסוף של הספר היה פשוט מדי. אחרי כל מה שקורה, הפתרון שהם מוצאים נורא לא מקורי ואנטי קלימטי. זו הסיבה העיקרית לכך שהסרט יישאר נצחי ומעולה, לא מתיישן בכלל ומפחיד כל פעם מחדש בעוד שאת הספר בקושי היה אפשר לסיים לקרוא.

בסך הכל היה נחמד לקרוא בשביל הרחבת האופקים, כי זה כן היה משהו שעניין אותי מלכתחילה, אבל לא הותיר בי רושם ואפילו לא הפחיד אותי.

הייתי רוצה לכתוב יותר לעומק על הספר ובמיוחד על ההבדלים בינו לבין הסרט, אבל אני לא אחת שעושה ספוילרים וחבל לי להרוס למישהו. (כאילו שמישהו בכלל יקרא את זה, חה חה)

עריכה: משום מה שכחתי להוסיף שלכל אורך הספר פשוט דמיינתי את ג'ק ניקולסון. הוא פשוט עשה בשבילי את הדמות.

שיר של מארון 5 נתקע לי בראש, ואני בכלל לא אוהבת אותם, וספציפית לא את השיר הזה.

כדי לסיים את העבודה נאלצתי לצפות ב"קזבלנקה", שאני פשוט מתעבת. חוץ מזה ממש לא עוזר לי שיש שם סיפור אהבה, אז פשוט ראיתי חלקים ואספתי מספיק חומר כדי לתת דוגמאות למאפייני הוליווד הקלאסית, וסגרתי אותו. אני אקבל כמה שאקבל, מה זה משנה כבר בכלל.

השמנתי ואין לי כוח לא לאכול. אני עייפה גם ככה, אז עוד להימנע מצריכת קלוריות? אני בכלל לא אוכל לזוז, ולצערי אני צריכה גם ללמוד וגם לעבוד במשרה מלאה, אני לא יכולה להרשות לעצמי להיות עייפה.

אני מצפה מהחבר שלי להראות קצת יותר רגש. אולי אם הוא היה עושה את זה, לא הייתי נכנסת לחרדות ולא הייתי נזכרת בעבר. זה לא משנה את הרגשות שלי כלפיו, אבל אני כן זקוקה לחיזוקים בנוגע לרגשות שלו, בנוגע אליי ובנוגע לקשר שלנו.

חבל שבישראבלוג אני לא פופולרית כמו באינסטגרם. לא היו מזיקים לי חיזוקים גם כאן.

הגעתי למצב שבו אני מפחדת לחשוב אפילו על העובדה שאני צריכה לעבוד מחר.

כל כך אין לי כוח.

יש לי מבחן ללמוד אליו, אני עייפה בטירוף, חולה, במחזור וצריכה להמשיך לעבוד. וזה לא היה נורא, אילו המצב בעבודה לא היה כזה עגום. לפעמים אני ממש מרגישה שאני עובדת בסופרמרקט או הום סנטר, ולא בחנות ספרים. במיוחד עכשיו, בחודש הזה, כשכולם מעמיסים ספרים לפי משקל ולא לפי איכות.

אני חושבת שהדבר שהכי מעצבן אותי זה שבתור מוכרת ספרים אני נאלצת להפעיל את תאי המוח יותר מאשר בעבודות אחרות מסוימות שעבדתי בהן, ועדיין אני מקבלת משכורת מינימום ובמקום לאפשר לי באמת להשתפר במה שאני עושה, תוקעים לי מקלות בגלגלים. למשל כל הסיפור הזה עם עיון בספרים במהלך המשמרת. אם מצפים ממני להמליץ על ספרים - אני אמורה לדעת מה הולך בהם, לא? ולא רק מבחינת התקציר אלא גם סגנון כתיבה למשל. אבל אסור לעיין בספרים בזמן העבודה. ומתי אני אמורה לעשות את זה בדיוק? בין העבודה לבין הלימודים? או בזמן השינה, לחלום על זה?

אי אפשר לצפות ממישהו לעשות משהו ואז לאסור עליו להתכונן לזה. זה חלק מהעבודה, אז תשלמו לי על הזמן שבו אני עושה את זה. אני קוראת הרבה, מן הסתם, אבל לא כל הספרים במבצע מעניינים אותי, והרי תמיד קונים רק ממבצעים. ואז אני מוצאת את עצמי מאלתרת בתור שחקנית בשקל, מתחילה לשקר לאנשים ולזייף נימה מרוצה מהספר או להגיד שמישהו שאני מכירה קרא אותו, או להגיד שקראתי ביקורות טובות בעיתונים למרות שבחיים לא שמעתי על הספר המדובר. בעיקר כי הוא יצא לפני שבוע והייתי תקועה בעבודה כל הזמן הזה!

באמת שלא נעים לי לשקר לאנשים ככה, אבל הם מכניסים אותי לפינה שאני לא יודעת איך לצאת ממנה בדרך אלגנטית יותר.

אני רק רוצה להרגיש שאני עובדת במקום של תרבות, וזה בחיים לא קורה.