בריונות ברשת היא תופעה שצוברת תאוצה והאמת היא שהתכוונתי להקדיש לזה כמה מילים, כך שהנושא החם הזה הגיע בעיתוי מוצלח מאוד.

פתחתי את הבלוג הראשון שלי כשהייתי קטנה, כשהאתר רק נפתח, ומההתחלה תופעת תגובות הנאצה היתה מאוד נפוצה. אני זוכרת שבזמנו אפילו היו בלוגים שלמים שמוקדשים רק לנאצה, לפעמים כלפי נושא מסוים [באותה תקופה היה פופולרי לשנוא "פריקים", ומנגד לשנוא "פקצות", אז היתה מלחמת בלוגים ביניהם].

מאז ומתמיד הייתי רגישה, ובייחוד בשנות העשרה שלי, כך שהיה לי מאוד קשה עם הנאצה. לא פעם ולא פעם מחקתי/העברתי את הבלוגים שלי בגלל שמישהו החליט שזה בסדר לכתוב תגובות לא נחמדות תחת ה"ללא שם" הידוע לשמצה של ישראבלוג.

כמובן שהעובדה שכל מיני בנות מהשכבה שלי גם היו "פעילות" בישראבלוג וזה היה סוג של ספורט, כנראה, לנסות למצוא בלוגים של בנות מהשכבה, כך שהיו פעמים שמצאו את שלי וכמובן התחילו להגיב תגובות לא יפות והרבה פעמים גם לא קשורות שנועדו להוציא אותי רק מול הקוראים. ואני מזכירה לכם, זה היה בתקופה לפני שהיה אפשר אפילו למחוק את התגובות האלה. נאלצתי למחוק פוסטים שלמים, אם פתאום החלטתי שאני מספיק אמיצה כדי בכל זאת לא למחוק את הבלוג כולו.

היו אפילו פעמים שבכיתי בגלל דברים שכתבו לי פה. עכשיו זה מצחיק אותי, כי הייתי ממש צעירה וממש רגישה ולקחתי ללב אמירות של כל מיני בחורות שעכשיו אני רואה אותן לפעמים ברחבי העיר והן נראות מבוגרות ממני פי שתיים, שמנות ממני פי שלוש, קולניות, סתומות ובאופן כללי לא שוות התייחסות.

זה מזכיר לי את הפעם שעשו עליי חרם ביסודי. פשוט עצוב שילדים קטנים עושים דברים כאלה, והילדים במוקד החרם לוקחים ללב.

עם זאת, הבריונות קיימת גם בקרב אנשים בני גילי, בעיקר בפייסבוק.

אני לא מסתירה את הדעות הפוליטיות השמאלניות שלי, בפייסבוק, והרבה פעמים זה נגרר לאיומים מצד אנשים שמתנגדים לדרך החשיבה שלי. מה שאני לא מבינה זה למה הם נכנסים מלכתחילה לקבוצות שמאלניות. כדי לצוד קורבנות לאיומים שלהם?

כל פעם שמישהו אמר לי משהו, באינבוקס, פשוט חסמתי אותו ודיווחתי לפייסבוק. זה מה שצריך לעשות, באמת שאין שום סיבה להשאיר אותם לא חסומים.

לדעתי תופעת הבריונות הזו נובעת מהידרדרות האופי האנושי בשנים האחרונות. לא צריך להיות גאון כדי להבין שמשהו קורה לנו כאנושות. הפכנו למנותקים יותר, מנוכרים, אך עם זאת אגרסיביים, כועסים ושתלטנים. כל פעם שמשהו לא מוצא חן בעינינו, רובנו מגיבים בדרגות שונות של כעס. לצערי, אחוז האנשים שמגיבים בדרגה גבוהה של כעס הולך ועולה.

קשה לחיות בעולם הזה ולהתמודד עם כל החרא הזה. להתמודד עם האנושות והמוזרויות שלה.

להתמודד עם כעס מצד אנשים שאנחנו לא מכירים, איומים מצד קיצוניים, קללות בלתי פוסקות.

אני גם עובדת מול לקוחות בחיי היומיום, כך שאני מקבלת על הראש מכל הכיוונים. וכן, זה קשה. אין לאן לברוח עם התחושה הזו. תמיד פתחתי בלוגים כאמצעי לברוח מהמציאות, לכתוב בפתיחות ולא להסתיר דבר אך כל פעם משהו הרס לי. בין אם אלה אנשים שמכירים אותי, או אנשים שמקללים אותי והורסים לי את החוויה. אנשים לא נותנים לאנשים אחרים להירגע וליהנות.

איך מתמודדים עם זה?

אני מניחה שהפתרון הוא לשים זין, גם אם הוא גם מניע את מעגל הרוע האנושי, כי אדישות זו התכונה האנושית הגרועה ביותר כנראה. אבל מה עוד נותר לנו לעשות כשמדכאים אותנו ואת חופש הביטוי שלנו, כשתוקפים אותנו בשל השקפותינו ולא נותנים לנו לממש את חופש הביטוי בשקט ובשלווה?

אחרי שבמשך כל החודשים האלה קפאתי מקור כמעט נונסטופ, חיכיתי פעמיים בשבוע לאוטובוס במשך שעתיים כל פעם באמצע הלילה ושיא הקור - פתאום, בסוף החורף [או יש לומר: תחילת האביב] הגוף שלי החליט לקרוס ולחלות.

אז כן, כבר כמה ימים אני בהסגר בבית, עם חום מאוד גבוה, שיעולים מפחידים, כאבי שרירים ועיניים כואבות. היי, אולי זה לא ממש בריא לשבת מול המסך במצב הזה עכשיו כשאני חושבת על זה.

בכל אופן, ביומיים הראשונים לא הצלחתי לצאת מהמיטה וכבר התחלתי לראות חזיונות של עצמי מרותקת למיטה הזו עד סוף ימי חיי, או לפחות עד סוף ימיו של העולם, כי מזג האוויר פה גרם לי לחשוב שסוף העולם מתקרב ויותר בחיים לא נראה קרן אור.

אני מאוד מקווה שמחר בבוקר אני אתעורר לתוך עולם מואר, עם שמים כחולים, ציפורים מצייצות, דבורים, חרקים אחרים ובעיקר בלי כאבים כלשהם.

אבל אני אסתפק רק בעולם מואר עם שמים כחולים, ציפורים וחרקים.

לא לעתים קרובות אני יוצאת לשוטט פה בישראבלוג, בעיקר בגלל שלא מעניין אותי ממש לקרוא מה לאחרים יש להגיד, אבל לפני כמה זמן יצא לי לעשות את זה וחזרתי לבלוג שלי עם הזנב בין הרגליים ובחילה.

למה הילדים בימינו חייבים לכתוב פוסטים כל כך... כל כך... כל כך פרובוקטיביים-ללא-שום-סיבה-הגיונית, או לחילופין פוסטים על משקל [הופתעתי לגלות שזה עדיין באופנה. זה היה לוהט לפני כמה שנים כשהייתי בתיכון וכבר אז זה היה אולד ניוז ומשעמם].

ברור שגם בין הבלוגים האלה יש כמה יוצאי דופן, אפילו מצאתי איזה שלושה בלוגים "פרו-אנה" שהכתיבה בהם לא רעה בכלל, אבל הרוב פשוט מביכים.

למה בחור בגיל שבו כבר היה אמור להתפתח אצלו שכל, כותב פוסטים על השטן, דיקטטורים, מאורעות היסטוריים שהפצעים מהם עדיין לא הגלידו ובעיות כמו אונס, בצורה פשוט שטחית, over the top וכאמור פרובוקטיבית ללא שום סיבה הגיונית? ולמה אנשים מגיבים לזה? למעשה, למה כל כך הרבה אנשים מגיבים לזה?

באמת? לכאן הגענו? לתת לזונת צומי את הצומי שהיא חיפשה מלכתחילה וקיוותה לקבל אחרי פרסום מקבץ שורות חסרות פשר על נושא שנוי במחלוקת?

אם נתקלתם בבלוג כזה, דפדפו הלאה. אין מה לחפש שם, אין.

רוצים דעתנות קולחת? צפו בסרטונים של theamazingatheist ביוטיוב, שגם לו לא חסרה פרובוקציה אבל לפחות הוא אינטליגנטי מספיק כדי שנסלח לו על זה.

החלטתי לפתוח בלוג בעיקר כדי שיהיה מקום שבו אוכל לכתוב מה עובר עליי בלי שיהיה אכפת לי מהתגובות, הערות או מחשבות של אנשים.

בזמן האחרון עם כל מה שעבר עליי הספקתי לאבד את רוב החברים שלי, כי בואו נודה בזה - אף אחד לא רוצה להקשיב לבעיות של אחרים, ולי יש נטייה להגזים בתיאורים דרמטיים גם כשהם לא נחוצים (היי, אולי בבלוג זה דווקא יהווה יתרון).

למה בישרא? כנראה בגלל שהפורמט פה נראה לי הכי נוח. אולי זו טעות, אולי רוב הגולשים צעירים מדי ואולי אני אזכה לתגובות לא קשורות שאולי יפגעו ברגשות שלי. שוב אותו לופ של "אולי אולי אולי" שאני משתמשת בו כל כך הרבה בחיי.

יצא לי להסתובב קצת ברחבי הבלוגים פה ולעתים רחוקות נתקלתי בפוסט שבאמת גרם לי לרצות להגיב. אני מניחה שאני באמת מעדיפה לכתוב לעצמי, לדמיין שהבלוג הוא מגירה. מנטליות של דור סוף המילניום - מעדיפים להקליד מאשר לכתוב בעט על דף ספוג דמעות.

אני מצפה שהבלוג באמת יוכל לספק לי פינה "חמה" ובטוחה שאני אוכל לפנות אליה ברגעים קשים, במקום להוציא את הקיטור על אנשים קרובים ולהרוס לעצמי את החיים החברתיים... ולא רק החברתיים.

אבל מה אני מברברת... נחייה ונראה. מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות?