שלום לכל מי שאולי נכנס לכאן (בתקווה שהפוסט הזה לא יעבור ללא קוראים בכלל).

היה לי בלוג פה מגיל 14 בערך, אולי אפילו 13, והחלפתי כמה בלוגים במהלך השנים בגלל שכמה פעמים בחטיבה ובתיכון הוא נחשף על ידי חבורת בנות שלא אהבו אותי והן הטרידו אותי לגבי התוכן בו אז תמיד נטשתי ופתחתי חדשים.

עכשיו אני בת 25.

אפילו מה שכתוב בפוסט האחרון שלי כאן מ2014 כבר לא רלוונטי. הזוגיות ההיא נגמרה לפני יותר משנה, אחרי שהיינו אמורים להינשא ולגור ביחד אבל הוא החליט שחיי הלילה והסמים שלו בת"א חשובים יותר ממני.

אני לבד לחלוטין בשנה האחרונה, ניתקתי את כל הקשרים שהיו לי בגלל שגיליתי כמה שאנשים מזויפים ולא מסוגלים אפילו לתמוך בי בשנה הכי קשה בחיים שלי, אחרי פרידה כל כך פתאומית וטראומתית.

עזבתי רשת חברתית שהייתי פעילה בה ושעזרה לי עם המחשבות הטורדניות שלי כי היה לי מקום לפרוק חלק מהדברים. זה קשה להיות בלי המפלט הזה.

בגלל זה נזכרתי בישראבלוג והחלטתי לנסות לבדוק אם יש בכלל טעם לכתוב כאן, אם יש מי שיקרא ויגיב. הרי אין טעם לכתוב אם אף אחד לא מסוגל להגיד משהו על זה, נכון? הרי לכתוב ביומן לא עוזר לי (וניסיתי, תאמינו לי).

בכל מקרה, נראה מה יהיה. 

השבוע שלפני החג היה פשוט מטורף בעבודה, פשוט בלגן חם ומזעזע. בהתחלה זה היה בגלל סיבות שלא קשורות בכלל ללקוחות, אבל בשלושת הימים לפני החג זה כמובן היה בגלל הלקוחות הסתומים. באמת, בכל שנה הם הולכים ונהיים יותר ויותר מפגרים. רואים שיש תור מטורף, מגיעים לקופה עם השיט שהם בחרו ואז מתחילים בהתלבטויות בקופה! אתם לא יכולים להתלבט ולהחליט לפני שאתם מגיעים לקופה, במקום לתקוע את כל מי שעומד מאחוריכם?

וכמובן שכל מי שמתלונן על האנשים שמעכבים אותו בסוף כשמגיע תורו עושה את אותו הדבר. ביצ'ס, תלמדו להחליט מהר. בכל מקרה החברים העלובים שלכם יבואו החל ממחר להחליף את כל הזבל שהם קיבלו מכם בחג.

ביום שלישי הגעתי לעבודה חולה, כל המשמרת היתה לי בחילה ואפילו הקאתי בסופו של דבר. והכי מצחיק? פעם בחצי שנה נכנס מישהו שווה לחנות הזו, וברור שהוא נכנס שנייה אחרי שהקאתי. קלאסי.

היינו פתוחים עד שעה יותר מאוחרת מהרגיל ועוד התעכבנו בגלל זוג שלא היה מסוגל להחליט בין שני דיסקים של משה פרץ. אלה החיים שלי, להיתקע בקניון בעיר מסריחה בלילה בגלל ששני טמבלים לא מסוגלים לבחור בין שני דיסקים של משה פרץ. פשוט...פשוט...

I can't even.

אחרי שסוף סוף יצאתי מהקניון, מה אני רואה ברחוב? חבורה של אנשים שלמדו איתי בשכבה. וזו אפילו לא העיר שבה אני גרה, לא העיר שבה למדתי. מה לעזאזל הם עושים בחור הזה באמצע הלילה? כמו הרפס, האנשים האלה. אי אפשר להיפטר מהם. פתאום נתקלים בהם באמצע הרחוב בחיפה, באמצע הרחוב ברחובות, בפינת הרחוב בתל אביב, בפאקינג רכבת, בכל אוטובוס אפשרי. בטח אפילו אם אני אטוס לחו"ל לאיזה כפר נטוש בניו-זילנד, יהיה שם איזה פלוצר שלמד איתי בשכבה. בדוק.

בכל אופן, הגעתי לתחנת האוטובוס וחיכיתי לקו היחיד שעובר בלילה או למונית שירות, מה שיגיע יותר מוקדם. כל מוניות השירות שעברו היו מלאות, בגלל שמסתבר שיש אנשים שיש להם חופש בערב החג אז הם כמובן היו חייבים לצאת לאלוהים-יודע-איפה באמצע הלילה.

בסופו של דבר עליתי על האוטובוס האחרון, שגם הוא היה מלא. באמצע הדרך היו מלא קונוסים והנהג פשוט נסע והפיל את כולם, ואני חושבת לעצמי "לאן הגעתי? נוסעת באוטובוס מלא ב"עובדים זרים" באמצע הלילה מאיזו עיר לא ברורה, הנהג מפיל קונוסים, בלגן שלם".

ואז בערב החג עצמו בכלל היה טירוף, ועוד הייתי צריכה להיות בקופה ולא בחנות, שזה הכי זין כי רוב העבודה היא בקופה. אנשים ממהרים ועצבניים ולחוצים מדי אז הם לא ממש טורחים לבקש עזרה "ברצפת המכירה". רק באים אליך לקופה ומזיינים לך את השכל.

אוי אלוהים.

העיקר שעבר, אה? עכשיו עד פסח לא יהיה טירוף כזה.

למרות שהחלטתי להוציא אותו מהראש, אני חושבת עליו. חושבת והלב כואב.

למה זה לא הדדי? או יותר טוב - הפוך. למה הוא לא מתחבט בתהיות על מה שאני חושבת עליו? למה הוא לא זה שרוצה אותי ורוצה להשיג אותי?

אני מאמינה שאני שווה את זה שבאמת יתאהבו בי, ייזמו, יעשו דברים כדי להיות איתי. ואפילו לא צריך לעשות יותר מדי, כי אני אדם שברגע שהוא מתאהב - אלך עד הסוף עם הרגשות שלי.

פשוט למה אכפת לי מבן אדם שלא שם עליי? ממישהו שאני סתם עוד קולגה עבורו?

ופתאום המחשבות האלה, "מה אני שווה בכלל? תולעת ספרים מסריחה. מבינה בסרטים ודמויות יותר מאשר בחיים האמיתיים. לא מסוגלת אפילו לעניין מישהו מספיק כדי שהוא ירצה אותי".

אבל לפחות אני יודעת שיש לי אומץ להיפתח ולחשוף את הרגשות שלי. זה לא מובן מאליו.

אפילו בתור ידידה אני לא רצויה. הייתי הכי נחמדה אליו, השיחות שלנו זרמו ובאמת מעניין לדבר איתו. והוא מוצא חן בעיניי בתור אדם, בתור ידיד פוטנציאלי, המשיכה אליו היא לא רק פיזית ורומנטית.

אוף.

אני כל כך רוצה אותו. לא מאמינה שנקלעתי לקראש המפגר הזה. כמו תלמידת תיכון, בחיי. כל כך מביך.