התקופה הנוכחית קשה מאוד עבורי.

אני לומדת באוניברסיטה ועובדת במשרה מלאה במקביל. זה קשה, זה מתיש ובגלל שזו עבודה מול לקוחות זה גם פוגע במערכת העצבים שלי.

העובדה שאני מאוד בודדה ואין לי חברים בהחלט לא עוזרת לי פה. אני פשוט עוברת ימים שלמים, לפעמים שבוע שלם, מבלי שאני אדבר עם אדם אמיתי ולא סתם איזה לקוח.

את החבר שלי אני רואה פעם בשבוע, גם הוא לומד.

לא קל לי. גם כלכלית זה בהחלט לא קל.

בעיה נוספת היא שאין לי דרך באמת לשחרר קיטור בסופי שבוע, אז אני עוברת משבוע אחד של עצבים ותשישות ישירות לשבוע נוסף של אותו הדבר, וזה שוחק אותי.

עם זאת, אני לא חושבת שמגיע לי לשמוע מהחבר שלי, האדם היחיד שאני סומכת עליו באמת, שאני "שלילית".

עם היסטוריית הדיכאון הקליני שלי והפרעת החרדה, אם הייתי שלילית באמת הייתי פשוט מתאבדת. פעם אחת אפילו ניסיתי.

אבל מאז החלטתי לשקם את עצמי, החלטתי לפעול כדי שכן יהיה לי עתיד אמיתי וטוב. אם הייתי שלילית בנוגע לחיים, לא הייתי עובדת ולא הייתי עושה תואר. באמת שלא נראה לי שאדם שמאס בעולם הזה יטרח להעמיס על עצמו דברים שאמורים לשפר את חייו בעתיד, הרי הוא רוב הסיכויים אפילו לא רואה לעצמו עתיד.

פוגע בי שהאדם הכי קרוב אליי לא מעריך את זה שאני לוקחת על עצמי הרבה, ועוד בכוונה כדי שיהיה לנו, לשנינו ביחד, עתיד טוב. זה לא שאני עושה את זה למען איזה שעשוע. אני באמת בונה לעצמי עתיד טוב יותר, לדעתי.

הוא ממעמד סוציו-אקונומי גבוה יותר משלי, אז אולי הוא לא מבין מה זה בכלל להיות בעמדה כמו שלי. הוא לא צריך לעבוד בזמן התואר, כי ההורים שלו משלמים לו על הכל כולל הכל.

הוא יודע שאני בתקופה לא נעימה, ועוד אני רואה אותו רק פעם בשבוע ואני כל הזמן מתגעגעת וחושבת עליו ורוצה להיות קרובה אליו, והוא עוד מסוגל להגיד לי דברים כאלה מחורבנים.

כל מה שאני רוצה בסך הכל זה שהחבר שלי יתמוך בי ויבין אותי.

כל משמרת בעבודה מלאה בטריגרים שמעירים את הפרעת החרדה שלי משנתה. אני נמצאת שם במאבק תמידי עם הפחדים שלי, וזה שוחק לי את הנפש והעצבים. שלא לדבר על זה שאני כבר מרגישה חולה בגלל זה.

אני אדם עם קשיים נפשיים שיוצא לעולם ומנסה להתגבר עליהם, במקום להתאשפז בכפייה כמו שרבים עושים. אני מכירה אנשים עם בעיות כמו שלי, אני יודעת מה הם עושים בחייהם. רבים מהם לא יוצאים בכלל מהבית. ואחרים מאושפזים ולא יוצאים מהמוסד.

אז אני יוצאת מהבית ומפרנסת את עצמי, עושה תואר ראשון, לא מתייאשת וצריכה להקשיב לאמירות כאלה מפיו של האדם שאני הכי אוהבת בעולם הזה?

זה לא מגיע לי.

שיר של מארון 5 נתקע לי בראש, ואני בכלל לא אוהבת אותם, וספציפית לא את השיר הזה.

כדי לסיים את העבודה נאלצתי לצפות ב"קזבלנקה", שאני פשוט מתעבת. חוץ מזה ממש לא עוזר לי שיש שם סיפור אהבה, אז פשוט ראיתי חלקים ואספתי מספיק חומר כדי לתת דוגמאות למאפייני הוליווד הקלאסית, וסגרתי אותו. אני אקבל כמה שאקבל, מה זה משנה כבר בכלל.

השמנתי ואין לי כוח לא לאכול. אני עייפה גם ככה, אז עוד להימנע מצריכת קלוריות? אני בכלל לא אוכל לזוז, ולצערי אני צריכה גם ללמוד וגם לעבוד במשרה מלאה, אני לא יכולה להרשות לעצמי להיות עייפה.

אני מצפה מהחבר שלי להראות קצת יותר רגש. אולי אם הוא היה עושה את זה, לא הייתי נכנסת לחרדות ולא הייתי נזכרת בעבר. זה לא משנה את הרגשות שלי כלפיו, אבל אני כן זקוקה לחיזוקים בנוגע לרגשות שלו, בנוגע אליי ובנוגע לקשר שלנו.

חבל שבישראבלוג אני לא פופולרית כמו באינסטגרם. לא היו מזיקים לי חיזוקים גם כאן.

לפני שנה נסעתי למין מפגש או הרצאה, לא זוכרת בדיוק מה זה היה, באוניבסיטה, שמטרתו היתה לתת מידע כללי לאנשים שהתעניינו בלימודים. הייתי כל כך מוקדמת מכל המסלולים האפשריים והחלטתי פשוט ללכת על זה. נרשמתי לקורסים בקולנוע וזה אחד הדברים הכי טובים שקרו לי אי פעם.

כמובן שבמדינה כמו שלנו הלימודים כרוכים בקשיים כלכליים רבים, אז אני נאלצת להישאר במקום עבודה שגם אותו אני אוהבת, אבל רק בתאוריה. אני אוהבת את הרעיון של עבודה בחנות ספרים, אבל בפועל זה בכלל לא מה שחשבתי. בכל מקרה, אני צריכה להישאר שם בשביל שיהיה לי כסף ללימודים. אבל מצד שני, אם לא הייתי לומדת אז מה היה לי בחיים? העבודה? החברים שבקושי יש לי?

לא, הלימודים האלה מנחמים אותי. אני לומדת את הדברים שאני אוהבת, מגלה דברים חדשים בכל שיעור ועושה את מה שאני רוצה ותמיד רציתי. ללמוד קולנוע.

אז זה גורם לי להרגיש טוב.

אני יודעת שאני הולכת לאנשהו, שיש לי מטרה, גם אם כרגע היא יחסית קצרת טווח. אני מרגישה פחות אבודה מאיך שהרגשתי לפני שהתחלתי את התואר.

נתגבר על ההורים הפאשיסטים שלו, שמתנגדים לקשר שלנו בגלל הבדלי דת או גזע או משהו בנוסח הזה.

העיקר שאנחנו מאוהבים. ואני באמת אוהבת אותו, אני לא מסוגלת לדמיין את החיים שלי עם אף אחד אחר. אני לא מסוגלת אפילו לחשוב על לאבד אותו. אמנם עכשיו פחות מאשר לפני שנה, כשנפרדנו, אבל עדיין. חזרנו ואני אוהבת אותו יותר מכל דבר בעולם, ורק חלק קטנטן ממני נשבר כשנפרדנו. אבל זה לטובה, זה משהו שקורה לכל האנשים לדעתי. מאבדים חלק מהאמון באהבה, ויש גם כאלה שמאבדים את כולו.

עדיין טוב לי בגלל זה. בגלל שאני יודעת שיש לי אותו. גם אם אנחנו בקושי נפגשים, וגם זה רק באוטו שלו בסתר. הוא עדיין שם ובקרוב נהיה ביחד ואף אחד לא יוכל להפריד בינינו.

וגם, כמה דברים קטנים וטובים:

האביב, והקיץ מתחיל אוטוטו.

בריכה. פשוט להירגע בבריכה כמו שעשיתי אתמול בצהריים.

מוסיקת דיסני באוזן.

זמן לקריאת ספרים.

קפה מתוק מתוק.

להתעורר עם הגורות שלי, מוקפת בריח הילדותי הזה של כלבים קטנים.

התנזרות מוחלטת מחדשות, אחרי שקלטתי שההתמכרות הזו מדכאת אותי יותר מכל דבר אחר בחיים.

מדיטציה.

קטורת בריח קנביס.