השבוע שלפני החג היה פשוט מטורף בעבודה, פשוט בלגן חם ומזעזע. בהתחלה זה היה בגלל סיבות שלא קשורות בכלל ללקוחות, אבל בשלושת הימים לפני החג זה כמובן היה בגלל הלקוחות הסתומים. באמת, בכל שנה הם הולכים ונהיים יותר ויותר מפגרים. רואים שיש תור מטורף, מגיעים לקופה עם השיט שהם בחרו ואז מתחילים בהתלבטויות בקופה! אתם לא יכולים להתלבט ולהחליט לפני שאתם מגיעים לקופה, במקום לתקוע את כל מי שעומד מאחוריכם?

וכמובן שכל מי שמתלונן על האנשים שמעכבים אותו בסוף כשמגיע תורו עושה את אותו הדבר. ביצ'ס, תלמדו להחליט מהר. בכל מקרה החברים העלובים שלכם יבואו החל ממחר להחליף את כל הזבל שהם קיבלו מכם בחג.

ביום שלישי הגעתי לעבודה חולה, כל המשמרת היתה לי בחילה ואפילו הקאתי בסופו של דבר. והכי מצחיק? פעם בחצי שנה נכנס מישהו שווה לחנות הזו, וברור שהוא נכנס שנייה אחרי שהקאתי. קלאסי.

היינו פתוחים עד שעה יותר מאוחרת מהרגיל ועוד התעכבנו בגלל זוג שלא היה מסוגל להחליט בין שני דיסקים של משה פרץ. אלה החיים שלי, להיתקע בקניון בעיר מסריחה בלילה בגלל ששני טמבלים לא מסוגלים לבחור בין שני דיסקים של משה פרץ. פשוט...פשוט...

I can't even.

אחרי שסוף סוף יצאתי מהקניון, מה אני רואה ברחוב? חבורה של אנשים שלמדו איתי בשכבה. וזו אפילו לא העיר שבה אני גרה, לא העיר שבה למדתי. מה לעזאזל הם עושים בחור הזה באמצע הלילה? כמו הרפס, האנשים האלה. אי אפשר להיפטר מהם. פתאום נתקלים בהם באמצע הרחוב בחיפה, באמצע הרחוב ברחובות, בפינת הרחוב בתל אביב, בפאקינג רכבת, בכל אוטובוס אפשרי. בטח אפילו אם אני אטוס לחו"ל לאיזה כפר נטוש בניו-זילנד, יהיה שם איזה פלוצר שלמד איתי בשכבה. בדוק.

בכל אופן, הגעתי לתחנת האוטובוס וחיכיתי לקו היחיד שעובר בלילה או למונית שירות, מה שיגיע יותר מוקדם. כל מוניות השירות שעברו היו מלאות, בגלל שמסתבר שיש אנשים שיש להם חופש בערב החג אז הם כמובן היו חייבים לצאת לאלוהים-יודע-איפה באמצע הלילה.

בסופו של דבר עליתי על האוטובוס האחרון, שגם הוא היה מלא. באמצע הדרך היו מלא קונוסים והנהג פשוט נסע והפיל את כולם, ואני חושבת לעצמי "לאן הגעתי? נוסעת באוטובוס מלא ב"עובדים זרים" באמצע הלילה מאיזו עיר לא ברורה, הנהג מפיל קונוסים, בלגן שלם".

ואז בערב החג עצמו בכלל היה טירוף, ועוד הייתי צריכה להיות בקופה ולא בחנות, שזה הכי זין כי רוב העבודה היא בקופה. אנשים ממהרים ועצבניים ולחוצים מדי אז הם לא ממש טורחים לבקש עזרה "ברצפת המכירה". רק באים אליך לקופה ומזיינים לך את השכל.

אוי אלוהים.

העיקר שעבר, אה? עכשיו עד פסח לא יהיה טירוף כזה.

איכשהו המנהלת שלי תמיד מסוגלת לגרום לעובדים להרגיש חרא. כאילו שעושים לנו טובה בכך שמעסיקים אותנו בתנאים מחורבנים ומשלמים לנו מינימום.

באמת? לזה הגענו פה בישראל? שכל מיני מקומות קפיטליסטיים חזיריים כאלה יכולים להתנהג אל העובדים כאילו שהם עבדים ועוד להתנהג כאילו שמצילים אותנו מעוני?

אני מתה לעוף משם כבר. רק אסיים את התואר ואעוף. כנראה שאפילו לפני, כי הסבלנות שלי עומדת להיגמר.

אני לא יודעת איך אני אמשיך לחיות עם המיזנתרופיה שלי.

נמאס לי מאנשים, אני כבר לא מסוגלת לראות אותם בלי להרגיש רע. יש לי בחילה רק מהמחשבה שאני עוד צריכה ללכת לעבודה היום ולראות את ההמונים האלה במהלך המשמרת. באמת שזה עושה לי רע.

אפילו מהאנשים שעובדים איתי נמאס לי. חוץ ממישהי אחת.

יש לי בחילה.

אני צריכה חופשה, במקום מרוחק ושקט, בלי אנשים. או לפחות בלי ישראלים. בחיי שנשבר לי מהמדינה הזו. כל כך הרבה חוסר תרבות במקום אחד, זה לא נורמלי בכלל.

כל המשפחות האלה בקניון, כולם צועקים על כולם, הילדים לא מחונכים בשיט, ההורים שמים זין על הצאצאים שלהם. לא יכולה יותר להסתכל על כל זה.

אני מרגישה כאילו שכל זה סוגר עליי. ביחד עם התקפי החרדה שיש לי בזמן האחרון, אפשר להתחרפן.

אומרים לי ללכת לטיפול. איזה טיפול יעזור לי אם תנאי החיים שלי מלחיצים אותי? טיפול לא ישנה את העובדה שקשה לי להיות ליד אנשים, ובטח שלא ישנה את העבודה שלי. להפך, אני אבזבז כסף ואז תהיה לי עוד סיבה להילחץ.

ואם כבר מדברים על כסף, אני חייבת לתכנן את התקציב שלי כך שהחסכונות יספיקו לי עד סוף התואר כדי שלא אצטרך להפסיק את הלימודים. אוף. הלחץ הזה משגע אותי.

מעודד אותי להיאחז בפנטזיה של סיום התואר, כי אז אני לפחות אוכל למצוא עבודה שלא מחייבת אותי להתמודד עם המוני אנשים. להתמודד עם צוות אני מסוגלת, אבל לקוחות שואבים ממני את כל הכוחות הנפשיים המעטים שנשארו לי.

תמיד התקופות לפני החגים והחגים עצמם זה טירוף מוחלט בקניונים, ולצערי אני עובדת בקניון.

האמת? לא ברור לי למה ישראלים כל כך נלחצים מכל העניין. כמובן שגם לא ברור לי למה הם טורחים בכלל לקנות מתנות אם זה דורש מהם כל כך הרבה עצבים ולחץ. העבודה היא סיוט עוד יותר גרוע בתקופות האלה, בגלל שהאנשים יוצאים מכלל שליטה. צרחות, קללות... יותר מהרגיל, אפילו.

מה שהכי לא ברור לי אבל זה הביג דיל שכולם עושים מהמפגשים המשפחתיים האלה. הרי בכל מקרה רוב המשפחות נפגשות פעם באיזה שבועיים, אז למה לעשות מזה ביג דיל רק בגלל שהפעם למפגש הזה יש שם חגיגי?

ואם כבר אני בנושא של מפגשים משפחתיים, אף פעם לא הבנתי את זה. המנטליות שלי כנראה באמת ממש שונה.

פעם בשבוע אוספים את כולם והולכים אל סבא וסבתא. ואם שני הצדדים חיים, אז יומיים מתוך שבעת הימים של השבוע הולכים לביקורים האלה. זה במיוחד לא מובן לי כי מדובר באנשים שעובדים, שיש להם משפחה משלהם, והם עדיין בוחרים להקדיש כל כך הרבה זמן לביקורים האלה.

במקום נניח להקדיש את הזמן לחינוך הילדים או לסקס עם בן הזוג - הם מבקרים את סבתא נחמה. אין פלא שכולם פה כל כך ממורמרים וחייבים תמיד לפרוק עצבים על מוכרים בחנויות.

אולי כדאי שתנסו לשכב יותר ולבקר דודות וסבתות פחות. כל אחד היה מתמרמר מבחירת האופציה השנייה על פני הראשונה.

גם תהליך קניית המתנות עצמו מוזר. קונים מתנות, לרוב במבצעים, ולעתים רחוקות מקדישים מחשבה אישית במתנות האלה, אז בסופו של דבר יש אחרי כל חג גל של החלפות מוצרים שהתקבלו במתנה.

מסכנים האנשים האלה שנתקעים עם מתנות כאלה. אחר כך הם נאלצים להחליף את הדברים האלה עם כל מיני הגבלות, בגלל שהם נקנו במבצע, והרבה פעמים זה גורם לתסכול מיותר.

תחסכו למשפחה שלכם את הסבל והזמן - תקנו להם שוברים לרשתות שהם אוהבים.

או תקנו משהו באמת שווה, שהם לא ירצו להחליף או לפחות לא יסתבכו עם ההחלפה שלו.

וכמובן, אי אפשר להעביר ביקורת מבלי להזכיר איך זה נוגע אליי [מעבר ללקוחות בעבודה שלי] - החבר שלי תמיד נתקע בביקורים המשפחתיים שלי, מה שגורם לכך שאנחנו נפגשים מאוד מאוחר [ורק פעם בשבוע-שבועיים, בגלל הלימודים של השנינו, אז מלכתחילה המצב מחורבן].

ובפסח, בערב היחיד שבו אני לא עובדת, הוא כמובן עסוק בליל הסדר.

אז... יאי.

שונאת חגים.

שונאת אנשים שעושים מהחגים האלה קאלט.