תמיד התקופות לפני החגים והחגים עצמם זה טירוף מוחלט בקניונים, ולצערי אני עובדת בקניון.

האמת? לא ברור לי למה ישראלים כל כך נלחצים מכל העניין. כמובן שגם לא ברור לי למה הם טורחים בכלל לקנות מתנות אם זה דורש מהם כל כך הרבה עצבים ולחץ. העבודה היא סיוט עוד יותר גרוע בתקופות האלה, בגלל שהאנשים יוצאים מכלל שליטה. צרחות, קללות... יותר מהרגיל, אפילו.

מה שהכי לא ברור לי אבל זה הביג דיל שכולם עושים מהמפגשים המשפחתיים האלה. הרי בכל מקרה רוב המשפחות נפגשות פעם באיזה שבועיים, אז למה לעשות מזה ביג דיל רק בגלל שהפעם למפגש הזה יש שם חגיגי?

ואם כבר אני בנושא של מפגשים משפחתיים, אף פעם לא הבנתי את זה. המנטליות שלי כנראה באמת ממש שונה.

פעם בשבוע אוספים את כולם והולכים אל סבא וסבתא. ואם שני הצדדים חיים, אז יומיים מתוך שבעת הימים של השבוע הולכים לביקורים האלה. זה במיוחד לא מובן לי כי מדובר באנשים שעובדים, שיש להם משפחה משלהם, והם עדיין בוחרים להקדיש כל כך הרבה זמן לביקורים האלה.

במקום נניח להקדיש את הזמן לחינוך הילדים או לסקס עם בן הזוג - הם מבקרים את סבתא נחמה. אין פלא שכולם פה כל כך ממורמרים וחייבים תמיד לפרוק עצבים על מוכרים בחנויות.

אולי כדאי שתנסו לשכב יותר ולבקר דודות וסבתות פחות. כל אחד היה מתמרמר מבחירת האופציה השנייה על פני הראשונה.

גם תהליך קניית המתנות עצמו מוזר. קונים מתנות, לרוב במבצעים, ולעתים רחוקות מקדישים מחשבה אישית במתנות האלה, אז בסופו של דבר יש אחרי כל חג גל של החלפות מוצרים שהתקבלו במתנה.

מסכנים האנשים האלה שנתקעים עם מתנות כאלה. אחר כך הם נאלצים להחליף את הדברים האלה עם כל מיני הגבלות, בגלל שהם נקנו במבצע, והרבה פעמים זה גורם לתסכול מיותר.

תחסכו למשפחה שלכם את הסבל והזמן - תקנו להם שוברים לרשתות שהם אוהבים.

או תקנו משהו באמת שווה, שהם לא ירצו להחליף או לפחות לא יסתבכו עם ההחלפה שלו.

וכמובן, אי אפשר להעביר ביקורת מבלי להזכיר איך זה נוגע אליי [מעבר ללקוחות בעבודה שלי] - החבר שלי תמיד נתקע בביקורים המשפחתיים שלי, מה שגורם לכך שאנחנו נפגשים מאוד מאוחר [ורק פעם בשבוע-שבועיים, בגלל הלימודים של השנינו, אז מלכתחילה המצב מחורבן].

ובפסח, בערב היחיד שבו אני לא עובדת, הוא כמובן עסוק בליל הסדר.

אז... יאי.

שונאת חגים.

שונאת אנשים שעושים מהחגים האלה קאלט.

לאנשים במדינה הזו חסר שכל. אני לא יודעת מה גרם לזה, אבל איכשהו הגיעו למצב של טמטום טוטאלי, פשוט טמטום אינסופי שאין דרך חזרה ממנו.

אני עובדת בחנות ספרים ואני נתקלת כמעט אך ורק בלקוחות מטומטמים. מטומטמים ברמות קשות, לא סתם. ולא ברור לי איך אנשים כאלה מטומטמים בכלל יודעים לקרוא, ועוד יותר לא ברור לי איך אנשים אחרים מסוגלים לעבוד במקומות שמושכים אליהם אנשים עוד יותר דפוקים. הרי לפחות בחנות ספרים יש רף מינימלי של לדעת לקרוא.

אני יכולה לעשות סדרת פוסטים שלמה רק של ציטוטי לקוחות, או סתם תיאורים של דברים מפגרים שקרו שם. וזו יכולה להיות סדרה שעוד תימשך ותימשך, עד שאני סוף סוף אמצא עבודה שלא כוללת לקוחות.

למשל עכשיו אחרי החגים יש גל אנשים שרוצים לשלם עם תלושי מתנה של רב תו, רב קארד, ווטאבר. הכל טוב ויפה, אבל הם כמובן רוצים מבצע על מבצע על מבצע על הנחה על כפל מבצעים. נניח הם חברי מועדון, אז הם רוצים שגם יהיה להם 1+1, גם יקבלו את ה10% של המועדון וגם ישלמו בתו הזהב. אז מסבירים להם שאין כפל מבצעים עם תווים, ומה הם ישר עושים? מתחילים לצעוק על המוכרות. כאילו שאנחנו קבענו את ההגבלות של התווים האלה.

או למשל מישהי רצתה לשלם עם התו הזה על עיתונים, וכידוע כבר לכולם - תווים לא עוברים על עיתונים. אמרתי לה שאני בכל מקרה אנסה, כי מי יודע.. אולי. לא עבר. אז אמרתי לה שזה לא עובר, והיא התחילה להגיד שבסניף אחר זה עבר לה ואנחנו סתם שקרנים ובלה בלה בלה. אמרתי לה שעם כל הכבוד, אין לה מה להתלונן בפני עובדת שמקבלת שכר מינימום, כי ברור שלא אני זו שקובעת את הדברים האלה. ומה היא אומרת לה? "לא, את אשמה". אני מודה שהעצבים שלי קצרים מאוד ולא צריך הרבה כדי לשגע אותי, אז אמרתי לה שהיא חיה בסרט אם נראה לה שבחורה בגילי שסתם עובדת בחנות הזו ומקבלת משכורת כזו זעומה אשכרה משפיעה על משהו. כל כך מעצבנת אותי החוצפה של האנשים האלה, שחושבים שזה בסדר להתלונן ולצעוק על בחורה צעירה שבאמת לא קובעת כלום, במקום ללכת ואשכרה לדבר עם ההנהלה או יותר טוב - החברה שמנפיקה את התווים.

אני שם רק בשביל לשרוד במהלך לימודי התואר, לא מעבר לזה. זה לא המקצוע שלי, זה לא היעוד שלי. כן, אני אוהבת ספרים וכל החיים חלמתי לעבוד בחנות ספרים, אבל תכלס התאכזבתי מזה אחרי בערך החודשיים הראשונים שלי, ועכשיו אני שם נטו כדי לשרוד. פשוט כי אני לא רוצה ללכת למלצר, כי זה נשמע לי עוד יותר גרוע מהחנות הזו. אז כשמתחילים לבוא אליי בטענות על שטויות שאין לי מה לעשות איתם, זה מעצבן. מספיק אני אוכלת חרא מההנהלה, כשנותנים לי למשל להיות אחראית על המחלקה הכי גדולה בחנות ועל עוד כל מיני עניינים, כמובן ללא תוספת שכר, ועושים לי פרצופים כשאני רוצה לצאת לאכול לעשר דקות כי "אוי, יש מלא סחורה". מעניין לי את התחת. נשבר כבר הזין מהדרישות של המקום המחורבן הזה. אפשר לחשוב שיש לי שם משכורת גדולה או תנאים כלשהם, שהם עושים לי פרצופים על דברים כאלה.

לא משנה, לא רציתי סתם להתעצבן ביום חופש שלי.

החגים הפכו לסיוט הכי גדול שלי. אני עובדת בלי הפסקה כמעט, עייפה בטירוף, חולה ועוד צריכה ללמוד למבחנים במקביל.

אני שונאת את העבודה שלי. אני עובדת שם כבר יחסית הרבה זמן ואני מרגישה שנשחקתי.

אני גרועה עם אנשים, ונשבר לי הזין מהלקוחות. נמאס לי להיות מוקפת כל הזמן בישראלים מטומטמים ולהיאלץ להתמודד עם הטמטום שלהם, במיוחד במצבים שבהם אני ממש לא מסוגלת להתמודד עם שומדבר (למשל אחרי שבקושי ישנתי במשך חודשיים, או כשאני עם חום גבוה ולא יכולה לקחת חופש בגלל מחסור בכוח אדם).

הם כל כך נסחפים, באים בדרישות פשוט הזויות ולא מבינים שזו כולה עבודה זמנית עבורי שאמורה לאפשר לי לחיות ולממן את התואר, לא מבינים שאני מקבלת גרושים, מינימום מסריח, והדבר האחרון שמעניין אותי זה התלונות שיש להם נגד הרשת. יש לכם תלונות, תפנו לשירות הלקוחות, כוס אמא שלכם.

מדברים אליי כאילו שאני אמורה להתעניין בשטויות שלהם ולקחת על עצמי יותר אחריות ממה שאני צריכה. אגב, כן לקחתי על עצמי יותר אחריות ממה שאני צריכה ואפילו ללא תוספת שכר. כמו מטומטמת הגעתי למצב שכל הצוות שואל אותי שאלות על שני תחומים שונים, ואין לי אפילו זמן להתעמק בתחום כי אני כל הזמן משלימה עבודה של אנשים אחרים, ועוד צריכה להתמודד עם הקהל הסתום הזה.

וכל כך נמאס לי, כל כך.

אני רוצה שקט, אני רוצה שלווה, אני רוצה להרגיש פעם אחת בחיים שאני לא עייפה.

כבר בערך שנה וחצי אני מרגישה פשוט תשושה ברמות מטורפות.

מה שהכי מעצבן אותי, זה שויתרתי על החיים שלי אשכרה בשביל משכורת מינימום מסריחה. אני לא ישנה, אני לא רואה את החבר שלי, כבר מזמן ניתקתי קשר עם חברים כי לא היה לי זמן אליהם, אין לי זמן לקרוא או לעשות ספורט. אני פשוט משועבדת ללימודים ולעבודה המגעילה הזו, ואני לא יכולה כבר. העצבים שלי מרוטים, הגעתי לגבול היכולת שלי ואני לא יודעת מה לעשות עכשיו. לא רוצים לשחרר אותי לחופשה, למרות שהיא מגיעה לי כחוק, ואני לא יודעת מה יהיה איתי אם אני אמשיך ככה ללא הפסקה להתמודד עם הטמטום הזה שם.

מתחשק לי לצעוק ולצרוח ולצעוק בלי הפסקה עד שילך לי הגרון.

מתחשק לי לחנוק את ה"לקוחות" האלה, שהשתן של "להיות לקוח" עלה להם לראש, מרוב שהחיים שלהם ריקים ופתטיים. בני זונות, שייחנקו על כך שהם מרעילים את החיים לאנשים אחרים עם הטמטום שלהם.