בפעם האחרונה שהייתי אצלו, לא הצלחתי להירדם בלילה והרגשתי ממש רע, פתאום החרדה והדיכאון תקפו אותי והוא ישן והייתי במקום זר אז לא ממש היה לי איך להירגע. החלטתי לכתוב לו מכתב, להסביר לו את כל הרגשות האלה שמופיעים מדי פעם וגורמים לי לבכות ככה.

יצא די ארוך... 8 עמודים. והוא קרא את זה. אני חושבת שזו היתה החלטה נכונה, לספר לו איך אני מרגישה ומה מעשים מסוימים שלו גורמים לי לחשוב עלינו ועל עצמי.

כל כך קשה לי עם המצב הזה, עם הנסיבות האלה. אנחנו בקושי נפגשים והשבוע עובר מאוד מאוד לאט. ולא שאין לי מה לעשות, להפך. דווקא כשפתאום יש לי יום חופשי - הוא עובר בטיל. הימים בעבודה ובלימודים הם הבעיה פה.

בעבודה בכלל, אין לי מושג מה אני אעשה עם זה. נשבר לי הזין מהמקום הזה, מההנהלה שלי, מהלקוחות. בא לי פשוט לירות בכולם, באמת.

אם זה היה חוקי, הייתי עושה את זה.

אבל זה לא, ואני לא רוצה להרוס לעצמי את החיים בראש ובראשונה. אז אני מן הסתם לא אעשה את זה.

אבל כן, יש דחף כזה.

ואיך אפשר שלא? אני מגיעה ב8 בבוקר, אחרי יום של עבודה+לימודים, אחרי שלמדתי למבחנים או כתבתי עבודה עד הלילה, וישר בתחילת היום, אפילו לפני שעת הפתיחה, כבר דופקים על חלון הראווה ומציקים וצועקים ולא מבינים שאני בכלל עדיין לא בשעון ותכלס לא חייבת לעשות את הפתיחה עדיין. לא חייבת אפילו לספור את הכסף, כי פאקינג לא משלמים לי על זה עדיין. אבל אני תמיד סופרת לפני, ולמה? כי כשאני כבר נאלצת לפתוח לנודניקים האלה, הם הרי לא יתנו לי לספור את הכסף בשקט. הם ישר מתחילים עם השאלות הלא קשורות שלהם, על סף ההזויות, ישר על הפאקינג התחלה של היום.

שלא נדבר על זה שאם זו משמרת בוקר, המנהלת תמיד מאחרת ואני נאלצת לפתוח לגמרי לבד את החנות, ואז אם אני צריכה לבדוק דברים לנודניקים האלה, אין לי אפשרות כי אין מצב שאני הולכת למשרד לבדוק משהו. הרי אי אפשר להשאיר את המקום ללא השגחה.

פשוט מזעזע.

משמרות ערב זה יותר נסבל. לפחות כולם עובדים שם, ולא צריך לפתוח, וכל הזקנים לפחות הולכים לישון מוקדם אז הם לא מגיעים בערב. בדרך כלל בשעה האחרונה יש שקט ושלווה. כמובן שבלילה יותר בעייתי להגיע הביתה, אבל זה כבר סיפור אחר.

אני רק רוצה שהשנתיים האלה ייגמרו. אני רוצה לעבוד במשרד, בעבודה נורמלית, בלי לקוחות ב-כ-ל-ל. לא רוצה לראות שום פרצופים מסריחים של אנשים דפוקים שחושבים שאני חייבת להם משהו ושהם יכולים עוד לצעוק עליי בדרך. איך הם מופתעים כשאני מבקשת מהם לא לצעוק עליי, כאילו שזוהי זכותם הטבעית ומובן מאליו שיתאפשר להם להתעלל בי.

בהמות, כל כך שונאת אותם.

ועוד מעט בחירות, ולאנשים האלה יש זכות בחירה. פשוט נפלא.

הלוואי והייתי יכולה פשוט לעזוב את כל זה ולעבור לארץ אחרת, להתחיל הכל מההתחלה.

לא טוב לי פה, אני לא מתאימה לפה.

אני מרגישה תקועה, וזה לא נכון. העולם כבר לא מחייב אותך להישאר במקום שלא טוב לך בו. זאת אומרת, בהנחה שאתה מתאים לדרישות המינימליות של הגירה למדינה אחרת.

אני חייבת לנסות.