הלוואי והייתי יכולה להיות פחות מעורבת רגשית.

נמאס לי לדאוג לאנשים, לתת למה שקורה להם לשבת לי על הלב. זה קורה אמנם עם אנשים בודדים, כי לרוב אני ממש לא מחבבת אנשים ואת האנושות באופן כללי, אבל הבודדים האלה הורסים לי את החיים כי אכפת לי יותר מדי.

והכי מצחיק? להם לא אכפת ממני.

הם עוד טוענים שכן אכפת להם, אבל הרי ברור שמעשים מדברים יותר חזק ממילים ואם המעשים מעידים על כך שהאדם הזה שם זין עליי ועל אם אני בחיים שלו או לא, אז לא אכפת לו. ולא משנה איזה מילים יפות הוא יגיד אחר כך, הוא כבר הוכיח שאין לסמוך עליו בשעת צרה.

ונמאס לי כבר, נמאס לי. נמאס לי לבזבז אנרגיות על אנשים, נמאס לי לאהוב אנשים.

נמאס לי לא להיות מסוגלת לעבד את הרגשות שלי כמו שצריך. כל פעם שמישהו נראה לי מושלם ואני מתקרבת אליו ומגלה אצלו תכונות שאני מעריכה באנשים, אני ישר מתאהבת בו. למה אי אפשר פשוט להעריך? בקרירות מסוימת ובטח שבלי רומנטיקה? זה רק מתכון לכאב.

אני שונאת את עצמי על זה.

אני גם לא לגמרי מבינה את האנשים האלה, שרואים כמה הם חשובים לי, ושמים זין. אם מישהו היה מדבר אליי כמו שאני מדברת אליהם ואומר לי את הדברים האלה ואוהב בי את הדברים שאני לא אוהבת בעצמי - הייתי נמסה. למה אחרים לא מסוגלים להעריך? למה הם נתקעים על אנשים שלא אוהבים אותם כמו שאני אוהבת אותם?