הסמסטר התחיל מרגל שמאל, אבל אני מניחה שאני אוכל לשפר את המצב בהמשך.

לא יודעת, בזמן האחרון אני מרגישה לא מרוכזת. קורים לי דברים ואני לא מרגישה שאני בתוך המאורעות. אני מרגישה מנותקת מהכל.

החיים חולפים על פניי וכל מה שאני מספיקה לעשות זה לעבוד בלי הפסקה ובשאר הזמן רק לישון.

הכדורים גורמים לי לעייפות, מונעים ממני להתעורר כמו שצריך בזמנים שאני צריכה. אני מאחרת יותר ויותר פעמים, ואני בחורה מאוד דייקנית ואף פעם לא היתה לי בעיה כזו. תמיד הייתי קמה בזמן ומעולם לא הייתי מאחרת.

אני מפחדת.

אני לא יודעת למה, אבל אני מפחדת.

אני חושבת שרק עכשיו אני באמת מתחילה לעכל שהרגשות שלי נפגעו בתקרית ההיא.

היו לי רגשות כלפיו, משהו אמיתי או לפחות משהו שחשבתי שהוא אמיתי, והוא דרך על זה. זה נגמר. זה לא יכול לחזור. אני עדיין קצת מרגישה ככה, למרות שאיבדתי לחלוטין את הכבוד שלי כלפיו - אבל אם בהתחלה היה סיכוי טוב שמשהו יתפתח, עכשיו זה נהרס לגמרי.

עוד סיפור אהבה קטנטן שהתנפץ לרסיסים.

עוד גבר שבגד באמון שלי.

הדבר החיובי בסיפור הוא כמובן שזה מעולה שהוא בגד באמון שלי בשלב כל כך מוקדם ושמערכת היחסים שלנו לא צברה תאוצה, אחרת הייתי יכולה לגלות את פרצופו האמיתי בשלב הרבה יותר טראומתי. ככה הוא חסך לי הרבה עצבים ואנרגיות ובכי מיותר.

זה מה שטוב באנשים שמאכזבים אותך בשלב מוקדם של הקשר שלכם - הם חוסכים לך כאב ראש.

מוזר לי להרגיש איך שאני מרגישה ביחס אליו. מצד אחד אני באמת פגועה ומאוכזבת ברמות, אבל מצד שני אני גם מתאבלת על כך שאני לא אוכל לראות בו יותר את הבחור המושלם הזה שראיתי. שחשבתי שאני רואה.

אני לא יודעת איך אני אוכל בכלל להיות איתו באותו חדר, כל כך לא נעים לי. הוא לא מבין שאני כועסת עליו. לא מבין שהוא פגע בי. אני גם לא יכולה להגיד לו כי אני יודעת שזה לא יעזור בכלום, רק יגרום לי להיראות חלשה. ייתן לו עוד סיבה להרגיש שהוא מעליי.

אני יודעת, אני יודעת - המשחקים האלה מפגרים. מה אפשר לעשות במצב כזה? זה לא סתם מישהו שאני רואה פעם במיליון שנה, זה מישהו שאני רואה לפחות שלוש פעמים בשבוע למשך כמה שעות טובות, אני לא יכולה להיות כנה איתו ולצפות להתנצלות ולצפות שהכל יחזור להיות כמו שהיה.

אני פשוט צריכה לחכות... לחכות שיעבור לי.

למה זה כל כך קשה? למה בכלל צריך להרגיש ככה מלכתחילה כלפי אנשים? ולמה אין תשובה מספקת?

אז מסתבר שמצאנו את השריטה הכי הכי עמוקה שלי: אני נדלקת על בחורים א-מיניים. זה משתלב מצוין עם שבוע המודעות לעניין.

אחרי שאמרתי לו את זה פשוט התעלמתי ממנו באלגנטיות. הוא דווקא פנה אליי די הרבה, אבל באמת שהרגשתי שאם אני אתחיל לדבר איתו אני או אתפרץ עליו או אתחיל לבכות, בגלל שהוא באמת פגע בי. היה לי כואב אפילו להסתכל עליו.

בכל מקרה, תפסתי מרחק ממנו עד כמה שזה היה אפשרי במסגרת העבודה וככה סיימתי 6 וחצי שעות.

אני אפילו מוכנה לשים בצד את הרגשות שהיו לי כלפיו, כי זה לא מה שפוגע בי במצב הזה. לא ייחסתי לרגשות האלה חשיבות כזו גדולה. יותר אכפת לי שמישהו שהייתי ביחסים סבבה איתו מסוגל לעשות לי משהו כל כך משפיל. איך אני אמורה לסמוך על אנשים אחרי תקריות כאלה?

לפעמים אני מרגישה מנותקת מהעולם. למשל כשאף אחד לא עונה לי לטלפונים. מתעוררת בי מין תחושת מועקה כזו, כאילו שאני נמצאת בתוך סרט פוסט-אפוקליפטי ואני היחידה שנותרה. אני והלקוחות בקניון. או אם אני בבית, אז רק אני.

הפסיכיאטרית שלי אומרת שזה בגלל חרדת הנטישה שלי.

התחלתי ללמוד! סוף סוף אני לומדת משהו שאני אוהבת ומגשימה לעצמי חלום (:

אני כל כך גאה בעצמי.