אני מרגישה שאני לגמרי לא האדם הנכון לכתוב על קונדומים כרגע, בגלל שלא עשיתי סקס כבר קרוב לחודשיים, למרות שאני במערכת יחסים.

אני זוכרת את חפיסת הקונדומים הראשונה שלי ושל החבר הראשון שלי. היינו ביחד במשך שנה, ואז אמא שלי דיברה איתי על כל הנושא וקנתה חפיסת קונדומים. היא אמרה שהיא יודעת שבגיל 17 כבר סביר להניח שבקרוב נתחיל להיות פעילים והיא רוצה שנהיה מוגנים.

בסוף השתמשנו רק בשניים או שלושה מכל החפיסה, והשאר פג תוקף כי במשך שנה אחרי הפעמיים הראשונות לא עשיתי כלום.

עם החבר השני שלי הכל היה שונה. הוא אמר מההתחלה שהוא רוצה שאני אתחיל ליטול גלולות. במבט לאחור הייתי צריכה לדרוש ממנו שנעבור בדיקות דם, ואם הייתי יודעת אז את מה שאני יודעת היום על חיי המין שלו  -שהוא היה חתיכת שרליל כשהכרנו- הייתי באמת עומדת על כך. הייתי יותר מדי תמימה.

בקיצור, איתו הייתי מוגנת רק מפני הריון. זה נס שלא נדבקתי במשהו, כי אחר כך התברר שהוא עשה את זה עם בחורות מאוד מאוד מפוקפקות, ועם הרבה מדי כאלה.

בזמן שיצאנו היו אנשים שהריצו דאחקות על זה שאני צריכה לשלוח אותו לבדיקה, כי הוא שכב עם כמה מזרנים שכבתיים. זה היה לא נעים גם בגלל החשש למחלות וגם, בעיקר למעשה, בגלל התדמית הזו שלו והעובדה שאנשים צוחקים עלינו. עליי.

אחרי שנפרדתי ממנו האמת הלכתי לעשות את כל הבדיקות, רק כדי להיות בטוחה.

לא היה כלום.

במערכת היחסים הנוכחית שלי החבר שלי מאוד מקפיד על קונדומים. הוא מפחד שאני אכנס להריון. איכשהו אנחנו לא חושבים יותר מדי על מחלות מין. אני חושבת שרוב האנשים בגילי חושבים יותר על הריון מאשר על מחלות. פשוט משום מה החינוך והחברה הכתיבו לנו שהריון לא רצוי הוא גרוע יותר מאיידס. כך לפחות אני רואה את היחס הכללי כלפי הנושא.

הרגשות שלי פחות חשובים בעניין הזה. אני אישית לא רואה בהריון כזה איום רציני, אבל כנראה כי אני באמת רוצה ילדים עם החבר שלי בכל מקרה, אז לא משנה לי אם זה יגיע מוקדם יותר או מאוחר יותר. זה משנה רק כי אני רוצה שהוא יהיה מוכן לזה ולא יעזוב אותנו.

בתקופה הכי גרועה בחיי, לפני משהו כמו שנה וחצי, היה לי ידיד שלא היה הכי שפוי בעולם. הוא תרם בהרבה לכך שהתקופה ההיא היתה מחורבנת.

השיא היה כשרבנו על איזה משהו, לא זוכרת אפילו מה, ולא עניתי לו. הוא הזעיק משטרה, והמשטרה הזו איכשהו גילתה שאני אצל רופא השיניים [עד היום אין לי מושג איך] והם פשוט נכנסו לקליניקה של רופא השיניים והיה בלגן שלם.

הוא אמר להם שאני רוצה לפגוע בעצמי.

וזה לא היה ככה.

אני כל כך מנסה להדחיק את כל הזכרונות האלה, אבל מדי פעם הם צצים וגורמים לי להרגיש כל כך רע.

אני מבינה שרוב הבעיה שלי היתה האנשים שהסתבכתי איתם. באמת שהכרתי כמה פריקים משונים, שמסוגלים לדפוק ככה חברים שלהם, להביך אותם, לסבך אותם עם החוק, עם המשפחות שלהם.

הכי גרוע שהוא פשוט ממשיך לחיות עכשיו, כאילו ששומדבר לא קרה, אבל לי יש את הזיכרון הזה, ולא עשיתי שום דבר רע או אפילו "חשוד" כדי שזה יגיע לי.

אני לא אדם רע, אבל אני מאחלת לו להרגיש את מה שאני הרגשתי באותו יום. הבושה הזו, שאי אפשר לברוח ממנה, מול אמא שלי שהיתה איתי ומול הרופאה שמכירה אותי מגיל 4. מול אנשים זרים.

השוטרים אמרו לאמא שלי שהיא צריכה לאשפז אותי, בלי שעשיתי שום דבר. לא אמרתי כלום אפילו. פשוט הכרתי את האדם הלא נכון.

ואמא שלי היתה בטוחה שמשהו באמת רע קורה, היא לא האמינה לי אחרי זה, כי איך אפשר להאמין למישהו שהמשטרה המזדיינת באה בגללה.

החלטתי להפסיק לייחס לעצמי כל מיני הפרעות לא ברורות שבזמנו אמרו לי שאני לוקה בהן.

אני בריאה, אני אדם שפוי ויחסית יציב, אני מפרנסת את עצמי, לומדת, יש לי תחביבים, יש לי חבר. אין שום סיבה בעולם להגיד על עצמי שיש לי פגמים בנפש, כי זה לא נכון. התגברתי על מה שהיה לי.

אני לא כמו אנשים שבאמת יש להם הפרעה.