חייבת למצוא דרך לשמור על שפיות עד סוף התואר.

הישבן שלי הפך למוצק יותר.

וגם, עברתי לחיטה מלאה. אני באמת מרגישה שבעה יותר וצריכה לאכול פחות, כמו שאמרו לי שיקרה.

עכשיו אני שוב מקיאה וקר לי בטירוף גם כשאני עם חימום ומתחת לשמיכה.

אני חושבת שחטפתי וירוס בעבודה, מכל האנשים המגעילים האלה בחנוכה. גועל נפש.

סגרתי את פרופיל הפייסבוק שלי ואז אחרי כמה זמן חזרתי, וזהו. אף אחד לא מדבר איתי יותר שם.

האנשים הבודדים שעוד איכשהו הכרתי, הפסיקו לדבר איתי. אז עכשיו תכלס אין לי אף אחד חוץ מהחבר שלי, אפילו לא לשיחות סתמיות.

לפני זה ידעתי שאין לי חברים שאני יכולה לצאת איתם או לדבר איתם על משהו חשוב, אבל עכשיו גם אין אנשים לסמול טוק.

זה לא שלא ניסיתי ליזום שיחות, שלא תבינו לא נכון. אני כן. הם פשוט לא עונים.

או עונים ב"היי" ואז נעלמים.

בלימודים אני לא מכירה אף אחד, וכולם שם יותר מבוגרים ממני.

בעבודה דווקא אני מסתדרת עם כמה אנשים, אבל רק במסגרת העבודה. שזה גם טוב.

אין לי מסגרת אחרת להכיר בה חברים.

אני מניחה שזהו, הגעתי לשלב שבו אני באמת תקועה באותו מצב, בבדידות הזו, ללא יכולת לשנות את זה. עד שאני אמצא מסגרת חדשה, אולי.

גם אז אין הרבה סיכויים שאני אשכרה אכיר מישהו שאני אוכל להתחבר אליו.

אני לא מבינה האמת איך לא התרגלתי עד עכשיו להיות לבד. בגן לא היו לי חברים בכלל, ביסודי היתה לי חברה אחת ואז גם היא עברה דירה. בחטיבה היו לי חברות רק בשנה האחרונה... ובתיכון גם, רק בשנה האחרונה היו לי חברים.

ואז כשכולם התגייסו, זה נגמר.

לא שאי פעם הכרתי אנשים שהייתי מסוגלת להשקיע בקשר איתם בתקופה עמוסה כזו. אני תמיד חושבת לעצמי "זה שווה את זה?" והתשובה היא תמיד "לא".

אם אני איפגש איתם, זה אומר שיהיה לי עוד פחות זמן לקרוא, לשמוע מוסיקה, לראות סרטים וסדרות. עוד פחות זמן לבלות עם חיות המחמד שלי, עם החבר שלי.

פחות זמן לישון.

זה שווה את זה?

לעזאזל, לא.

בשום סדר. פשוט הדברים שאני רוצה שיקרו לי.

1. להקים משפחה עם החבר שלי.

2. לסיים את התואר.

3. למצוא עבודה טובה שאני לא אצטרך לדבר בה עם לקוחות או בכלל עם יותר מעשרה אנשים ביום. זו האופציה השניה של המשאלה. האופציה הראשונה היא לא לעבוד בכלל. אני רוצה להיות עקרת בית.

4. להיפטר מהאקנה שלי.

5. להשיג את הגוף שאני רוצה. כנראה פחות סביר שיקרה כי אני רוצה להרות.

6. שהעולם ישתנה לטובה. זה גם יגרום לי להיות יותר רגועה כנראה, שזה גם רצוי מאוד.

7. פחות טיפשות בעולם. הרבה פחות טיפשות. בבקשה.

8. אם לא פחות טיפשות, אז תנו לי אדישות כלפי הטיפשות הזו.

אני לא חוגגת חנוכה, ולא אף חג יהודי אחר.

האמת שגם לא חגים לא-יהודיים.

אפילו את יום ההולדת שלי אני בקושי חוגגת.

חנוכה מבחינתי זה שבוע מלא בעבודה, עומס של מטומטמים חסרי שכל ועכבות, מעט שעות שינה, הרבה עצבים וכאבי ראש.

אני שונאת את העבודה שלי.

כשהייתי קטנה, חנוכה היה החג האהוב עליי. אני זוכרת את האורות, הסופגניות, כל הטקסים והפעילויות האלה בבית הספר. היה באמת כיף.

עכשיו גדלתי וכאמור יש רק עצבים בחגים. ואני אפילו לא יכולה לאכול סופגניות, כי הן משמינות, לא בריאות ותכלס יקרות מדי בשבילי.