השנה האחרונה היתה בעיקר שנה של כאב רגשי עבורי.

חוויתי פרידה מאוד קשה ופתאומית מאדם שאמר שיתחתן איתי. זה הפך כמובן את כל עולמי, כי היתה לי תכנית חיים ברורה בראש ונאלצתי להתמודד עם העובדה שמה שחשבתי שיקרה כבר לא יקרה ואני צריכה למצוא דרך חדשה ללכת בה.

הכרתי אנשים חדשים, אחת מהן הפכה לחברה מאוד טובה שלי. השאר בעיקר פגעו בי. בין אם בכוונה או ללא כוונה, פגעו. אני חושבת שאני אזכור את 2013 בתור השנה שבה הזלתי את הכמויות הגדולות ביותר של דמעות על אנשים שלא מגיע להם שאני אבכה עליהם.

כמו כל שנה, גם השנה הייתי מאוד בודדה ורוב הזמן בבית/לימודים/עבודה, ולא בבילויים סוערים כמו שצריכים להיות בגיל הזה (אני מניחה, כך מספרים).

קראתי הרבה ספרים והתקדמתי בלימודי התואר שלי. אני מקווה מאוד להגביר את הקצב ולסיים את התואר כמה שיותר מהר, כדי שאוכל למצוא כבר עבודה אחרת ולעזוב את שלי. אני לא אוהבת את העבודה שלי.

אני חושבת שאפשר לומר שהשנה נאלצתי להתבגר מהר מאוד ולהבין שרוב האנשים לא טובים ואני עוד אפגוש הרבה מאוד כאלה שיפגעו בי וינצלו אותי, ואני לא יכולה להתפרק כל פעם שזה קורה כמו שאני מפורקת עכשיו בגלל המקרה האחרון שקרה לי. אני מבינה את זה, אבל עדיין לא מסוגלת ליישם. זו מטרה שאני מקווה להשיג ב2014 - להפסיק להיות רגישה כל כך ולא להיפגע כל כך מאנשים רנדומליים שהחיים מפגישים אותי איתם. אני לא צריכה לייחס חשיבות כזו גדולה לאנשים שלא מייחסים את אותה רמת חשיבות לי, נכון?

אני מקווה שהשנה הבאה תהיה טובה יותר ושאני אהיה חזקה יותר. כרגע אני מרגישה מאוד פתטית וחלשה אל מול האנשים האלה, שהרשיתי להם להיכנס לי לתוך הלב ולשבור לי אותו.

אני לא מבינה איך מישהו יכול לדעת שאדם בוכה בגללו ולהישאר אדיש כלפי זה. לא להגיד שום דבר, לא לנסות לנחם.  באמת שאני לא מבינה מאיפה כל הרוע הזה מגיע, במיוחד כשמדובר במישהו שטענת שאכפת לך ממנו.

הרבה פעמים בחיי חשבתי שאנשים רוצים בקרבתי ורוצים להכיר אותי, או שחשבתי שאכפת להם ממני באמת, והתברר שלא. חשבתי שכל זה כבר מאחוריי, שבחיים הבוגרים שלי אני לא אתקל במשהו כזה. לא חשבתי בכלל שאני אמהר לסמוך על מישהו ככה. אבל התברר שכן מיהרתי וחשבתי שאכפת לו, ולא אכפת לו.

הוא שאב אותי פנימה אבל בסופו של דבר לא משנה לו בכלל שהוא פגע בי ולא אכפת לו שאני בוכה בגללו כל כך הרבה.

אני לא רוצה שאנשים ישפיעו עליי ככה. אני לא רוצה שמצב הרוח שלי ישתנה בגללם ואני בטח לא רוצה למצוא את עצמי בוכה ימים ולילות ולוקחת כדורים בגלל משהו שקרה בתחום החברתי בחיי. הלוואי והייתי יכולה להתעלם ולהישאר אדישה גם כשפוגעים בי ומעליבים אותי.

האנשים האלה אפילו לא יכולים באמת להבין למה זה כל כך פוגע בי, מה שהם עושים. הם לא מבינים שאני רגישה יותר מהם, וכך נוצר רושם כאילו שאני סתם דרמה קווין שמחפשת ממה להיפגע. ואני לא, בחיי שאני לא.

הלוואי ותתחיל תקופה אחרת בחיי, תקופה שבה אני אהיה מאושרת ולא אשים לב למה שאחרים חושבים עליי או עושים לי. הלוואי ולא יהיה לי אכפת מאף אחד, כך שאני לא אשים לב שלא אכפת להם.

אני פשוט לא מסוגלת לעצור את הדמעות שלי.

למה הכרתי אותו? למה אני תמיד מכירה אנשים שלא אכפת להם ממני בכלל, אבל לי אכפת מהם עד כדי כך שאני מסוגלת לסבול ככה?

זה לא הוגן.

אני לא רוצה להיות בעמדה הזו.

אני לא רוצה להיות במצב הזה, שאני רק בוכה ולא מצליחה להתרכז בשום דבר אחר ולא מסוגלת להסיח את דעתי באמצעות הדברים שפעם עשו לי טוב.

אני מרגישה חסרת אונים. אני באמת לא יודעת מה לעשות.