זה טיפשי מצדי לכעוס על ההורים שלי או להיעלב מהם, בגילי?

למרות שאני תמיד אומרת לעצמי לא לשים לב, איכשהו עדיין יש מצבים שבהם הם פשוט פוגעים בי. ממש פוגעים. אני לא יודעת איך להתמודד עם זה, איך להגיב.

במיוחד אמא שלי, לפעמים היא פשוט מדברת אליי כאילו שאני זבל... אני לא יודעת אפילו איך לאכול את זה. אני מפחדת שאתקע פה לנצח, איתם... בחדר הזה... \=

הלוואי והייתי יכולה להיות לבד, בלתי נראית. גם אם באותו חדר שהייתי בו מגיל 7 - אבל לפחות בלתי נראית... בשקט...

אני לא רוצה לסבול יותר. אני לא רוצה להרגיש קטנה ופגיעה. אני רוצה שיהיה לי כוח.

אני רוצה להיות לבד.

לא טוב לי בבית ואין לי לאן ללכת.

א. החבר הכי טוב שלי לא מדבר איתי.

ב. "הגרסא הגברית שלי" מדבר איתי רק כשיש לו בעיות עם החברה.

ג. אהוב לבי לא יכול לראות אותי בגלל שאין לו זמן.

ד. אחד הידידים הכי טובים שלי כועס עליי.

ה. עוד אחד מהידידים הכי טובים שלי מאוהב בי.

ו. החבר החדש הכי טוב שלי הכיר את ההוא מסעיף ה' בכוונה כדי לעודד אותו לגביי (למרות שהם בכלל לא מכירים וכל המצב די הזוי).

ז. אין נקבות בכל הסיפור.

???

ואיפה אני בכל הסיפור?

מתנצלת על ימין ועל שמאל, לא יודעת מה לחשוב, לא יודעת מה להרגיש, בוכה בלי סוף, חיה בלחץ תמידי, לא מסופקת, לא כיף לי, סובלת, נקרעת.

הצילו.

החיים שלי צריכים להפוך לקומיקס. אז הכל יהיה הגיוני פתאום ובסוף עוד יעשו על זה סרט, א-לה סקוט פילגרים.

עריכה: הפתרון הוא להתחבא.

אני ברצינות מפחדת מאנשים. דרך החשיבה שלי שונה מדי מכל האנשים שאני מכירה ויש לי תחושה שזה יפגע בי בסופו של דבר.

זה הגיע למצב שאני לא רוצה לדבר איתם. עם אף אחד מהם. אני פשוט לא רוצה לשמוע על כל הדברים האלה, על כל המחשבות שלהם, כל הדעות שלהם.

זה לא דמוקרטי מצדי, אבל מה אני אעשה.... פשוט נשבר לי כבר. כל השנים האלה הייתי מאוד סבלנית והגעתי לנקודת רתיחה.

למה הם מדברים איתי בכלל. אני לא רוצה את זה, אני לא מבקשת את זה. אולי אני אתחרט על כך, אבל כרגע אני רוצה להיות לבד ולא רוצה שיציקו לי.

ושוב אני נשמעת כמו אחת שאני לא רוצה להישמע כמוה.

אני רוצה לחזור להיות עצמי. מה צריך לעשות? לצאת להתבודדות במדבר למשך שבוע? לא לצאת מהמיטה במשך חודש? מה אדם צריך לעשות כדי לחזור לעצמו?!