המדינה בבלגן.

החיים שלי בבלגן.

אני לא יודעת איך להשליט סדר בכל זה.

פעם היה לי כל כך קל. אני זוכרת זמנים שבהם כל מה שהייתי עושה אחרי בית הספר היה לקרוא ספרים, לראות טלוויזיה, אפילו היה לי זמן לשחק סימס. גאד, איך אני מתגעגעת לכל זה.

שלא לדבר על הילדות המוקדמת שלי, שבה בכלל שיחקתי בברביות והכל היה ורוד וטוב ונחמד.

לאן כל זה נעלם?

אני מתגעגעת לתמימות, לחוסר הדאגה. לימים שבהם הדאגה הכי גדולה שלי היתה שיעורי בית בחשבון, ולא ממ"נים באוניברסיטה.

השנים שבהן הצלחתי לחסוך אלף שקל בגלל שלא קניתי כלום ותמיד קיבלתי כסף מקרובי משפחה ביום ההולדת ובחגים. עכשיו אני עובדת בלי סוף ומצליחה לחסוך רק מעט, וגם זה בזכות תכנית חסכון בבנק.

פעם שיחקתי בצעצועים, הלבשתי את הברביות שלי, ציירתי.

עכשיו אני דואגת בגלל מחזור לא סדיר, מבחני גמר והשפיכה המוקדמת של החבר שלי.

כשאני נזכרת בילדות שלי, מתעורר בי חשק לבכות. היה כל כך טוב פעם. ההורים שלי אהבו אותי, לא הרגשתי שמשהו חסר לי למרות שאף פעם לא היו לי חברים באותה תקופה. תמיד היה לי טוב, כי היה לי את הבית ואת המשחקים, הספרים, תכניות הטלוויזיה בערוץ הילדים.

עכשיו אני לא מצליחה להיפטר מתחושת הבדידות למרות שיש לי חברים, חבר, עמיתים לעבודה. כל כך הרבה אנשים, כל כך הרבה רעש, תגובות בפייסבוק, מחסור בספייס, ועדיין אני לבד.

ועדיין משום מה, למרות שהיה לי כל כך טוב פעם ועכשיו אני מרגישה חנוקה מכל כיוון - לא הייתי רוצה לחזור אחורה. חזרה אחורה פירושה הצורך הבלתי נמנע לחיות את כל זה מחדש, לחוות את כל אי הנעימות של ההתבגרות מחדש.

לא נשאר לי אלא לנסות להפיק איכשהו את המיטב מהחיים האלה ובבוא היום להעניק לילדים שלי את אותה ילדות תמימה שהיתה לי.

האם למחוק אותו?

איזו סיבה כבר יש לי לא למחוק אותו?

האם הוא אי פעם הראה לי שאני באמת חשובה לו כפי שהוא טוען?

האם הוא בכלל טרח ליזום איתי שיחה, חוץ מאשר כשהוא צריך ממני משהו?

האם הוא מכבד אותי, או שהוא מרגיש בנוח לדבר איתי גם באופן לא הכי מכבד ולא הכי ג'נטלמני בעולם?

כל פעם אני אומרת לעצמי שאני אפסיק לטרוח ואפסיק להרגיש אכפתיות כלפיו, עד כמה שאני יכולה להכריח את עצמי לא להרגיש אותה - וכל פעם משהו מפריע לי. בדרך כלל אני פשוט רואה אותו וכל הרגשות שלי מתעוררים ואני כבר לא מרגישה שאני כועסת עליו. אבל זה רע. הוא לא שווה את כל זה.

באמת שלא.

מעטים האנשים ששווים הקרבה כזו.

הוא דורש ממני יותר מדי. הוא מוציא לי את הרוח מהמפרשים כשאני שמחה, רק כי הוא לא שמח. ואז כשהוא שמח הוא לא מדבר איתי, גם אם עוברים עליי ימים קשים הוא לא טורח לבדוק מה קורה איתי.

אני חושבת שהייתי צריכה להבין שעדיף לנתק קשר עוד כשהוא אמר לי שהוא לא רוצה שזה יתפתח לכיוון רומנטי, בגלל שהוא לא מרגיש את מה שצריך להרגיש כלפיי, אבל המשיך לרצות קירבה פיזית.

בסופו של היום, לא משנה כמה אינטליגנטי [ואפילו "אינטלקטואלי"] הוא חושב שהוא, לא משנה כמה הוא "רגיש", הוא עדיין גבר טיפוסי וחלאה לא קטנה בכלל. ובזה אני צריכה להתמקד.

אני לא מאמינה שאני צריכה לגלות בטעות שהוא אומר את הדברים שהוא אמר לי לעוד בחורות. כל כך לא ציפיתי לזה ממנו.

כנראה התעוורתי בגלל שאני מכירה אותו הרבה זמן.

בכל מקרה, אין מצב שאני חוזרת לאותו מקום.

אני לא אמחק אותו, כי זה ידליק אצלו נורה ואני לא רוצה שהוא יתקשר אליי ויבקש סליחה. אני לא רוצה שהוא יפריע לי. עדיף שיישאר כמו שזה עכשיו, רק הפעם בלי שאני אטרח לדבר איתו. ולאט לאט הוא יתרחק, כמו שהוא עושה מפעם לפעם, כשהוא מרגיש "סביר" ולא גרוע.

מעניין איך כל האנשים האלה שממש מתעקשים שאני אקשיב להם כשרע להם, לא מסוגלים בכלל לשים לב שגם לי רע וגם אני צריכה שיקשיבו לי.

במיוחד הידיד ההוא שלי.

כל פעם אני אומרת לעצמי לפרוש מהקשר איתו ואז קורה משהו ("משהו"... סתם אני רואה אותו נניח) ונהיה לי קשה לוותר עליו.

אבל לא! די, חלאס. יש גבול לניצול שאני מוכנה לספוג.

והוא עוד מנסה לגרום לי להרגיש רע על כך שאני לא יכולה להיפגש כי אני עובדת. וכשהוא לא היה מוכן להיפגש בגלל שהוא היה עייף או משהו? זה לגיטימי, אבל לי אסור להתפרנס?

פאק, איפה אני מוצאת את האנשים האלה, שמישהו יסביר לי.

זהו. די. נמאס.

מעכשיו אני לבד ואני אפיק את המיטב מהמצב הזה.