בתור אזרחית חסרת אונים יחסית, קשה לי עם הלך הרוח השולט בישראל. מאוד קשה לי לקבל את העובדה שאני צריכה לעבוד בעבודות מינימום, שאמורות להיות זמניות ורצוי חלקיות, אבל מצפים ממני להשקיע 300% מעצמי תמורת עשרים ושניים השקלים המסכנים שלהם.
לדעתם זה נורמלי והגיוני לדרוש מסטודנטית שעובדת בעבודה זניחה כל כך כמו חנות מחורבנת בקניון המיועד ללקוחות הפחות בררנים של ארצנו, להגיע למצב של תשישות פיזית ונפשית כמו שאני הגעתי אליה. נכון שאני לכאורה, פורמלית, לא חייבת לקחת ללב - אבל ברגע שמציקים לאדם, מתקשרים כל יום מחוץ לשעות העבודה, שולחים אסמסים מטופשים וטרחניים בבוקר ודורשים ממני לענות על שאלות שנהיות מפגרות יותר ויותר ככל שהזמן עובר, לא שמים לב לכמות העבודה שאני מספיקה וכמות המשאבים הנפשיים והפיזיים שאני משקיעה במקום הזה - טבעי שאני אתחיל לאט לאט לאבד את שאריות שפיותי.
עם הזמן התנאים הידרדרו והידרדרו. כל שבוע מוסיפים קשיים חדשים - קיצוצים בכוח אדם, תוספת משימות במשמרת, שינוי המערכת במחשב שעזרה לנו להבחין במבצעים מהר יותר במקום לדפדף כל פעם ב25 עמודים שבהם הפריטים לא מסודרים לא לפי א"ב ולא לפי שום סדר, וכו' - אבל לא מוסיפים כסף או כל פיצוי ראוי אחר. לעומת זאת, ביחד עם הדרישות במסגרת המשמרת עצמה מערימים עוד ועוד טענות וקפריזות של המנהלים, מתקשרים יותר, מציקים יותר, באים בטענות על כל שטות והופכים כל מעשה לפשע, גם אם זה משהו שנעשה בהפסקות שלנו בלי קשר לחנות עצמה, ולא מפריע באף צורה למהלך העבודה.
הרייך השלישי, רק ללא האידיאולוגיה. אלא אם "נחסוך כסף על סטודנטים שגם ככה קשה להם ונגדיל את הרווחים שלנו בכמה גרושים" זו אידיאולוגיה שמצדיקה לדעתם את הפאשיזם שלתוכו הם נכנסו.
לא מספיק שכל זה קורה, גם לא טורחים להתחשב בצרכיי בתור סטודנטית ברוב המקרים. למה הם חושבים שהחג ורווחי הרשת אמורים לעניין אותי? מה אני רואה מהרווחים האלה? זה באמת לדעתם יותר חשוב לי מאשר המבחנים שלי?
פעם עבדתי בשביל הצוות, כי הרגשתי שיש לי שם חברים.
בחודשיים האחרונים בקושי יצא לי לעבוד עם החברים שלי. 4 וחצי משמרות מתוך 6 אני מבלה בבדידות ושתיקה, דבר שגם הוא תורם לתחושת האכזבה מהמקום.
לפעמים הבדידות באה לידי ביטוי באשכרה עבודה לבד לגמרי בחנות, גם בשעות העמוסות יותר של היום. אבל גם כשזה קורה, זו לא עבודה בקצב של אדם אחד שמתמודד עם לקוחות- כי זה היה יכול להיות יותר מדי טוב בשביל המקום הזה. במקום זה, בשעות האלה שבהן אני לבד וצריכה לענות לשאלות של עשרות זקנות שנכנסות לקניון בבקרים למשל, אני גם צריכה להיענות לצעקות של המנהלת מהמחסן או לפרוק במקביל סחורה. לבד.
במיוחד המשמרות האלה לבד עם המנהלת מעצבנות, כי היא פשוט יושבת במחסן, לא מתחשבת בי בשיט, חושבת שזה הגיוני שבמשך שבע שעות אני אעמוד על הרגליים בלי הפסקה, לא אוכל, לא אשתה, לא אלך לשירותים ורק אהיה עם לקוחות ואסחוב על עצמי ארגזים וערימות של סחורה.
הנה רעיון מהפכני - תנסי לצאת משם מדי פעם. או שתשלמי לי ארבעים וארבעה ש"ח לשעה במשמרות כאלה.
בעקבות העבודה הזו איבדתי חברים, שני בני זוג, את השרירים שלי [כי למי יש זמן או אנרגיות לאימונים עם משרה כזו?], לחץ הדם שלי ירד בגלל שאני לא מספיקה לאכול או לשתות שם, ההורמונים שלי הפכו לסלט אחד גדול ואני לא מפסיקה לדמם, ברוב הלילות לוקח לי הרבה זמן להירדם בגלל כאבי גב/ראש והכי חשוב - הכפילו לי את מינון כדורי ההרגעה, בגלל שאני בלחץ תמידי.
הם אף פעם לא מעריכים אותי כשאני מבצעת עבודה של שלושה עובדים, אבל ברגע שמשהו לא בסדר - יש מתנפלים.
הם גם חושבים שהם יכולים להקשות, להקשות ושוב פעם להקשות ובסוף כל זה לצפות מהעובדים שהם לא יזדקקו למנוחה מדי פעם במהלך המשמרת.
מעבר לכך שיש לקוחות סמויים, שזה בסדר ונהוג, אני גם צריכה להיזהר מכל כינה שעוברת בקניון וקשורה איכשהו למנהל כלשהו? למה בדיוק? העובדה שהם מלשינים באמצע "בילוי" שלהם לחבר שלהם שהוא במקרה מנהל כלשהו ברשת הזו, ולא קשור אליי ישירות, מעידה יותר עליהם מאשר על העובד שהתיישב כשהחנות היתה ריקה ולא מנע מאף לקוח שירות או משהו אחר בסגנון.
מינימום זה מינימום. שכר מינימום לא שווה ל"השקעת המקסימום שלך" ואף עובד במשרה זמנית מסריחה לא חייב למכור את נשמתו לשטן תמורת סכום כזה, בעבודה שדורשת ממנו להגיע גם בשעות ובימים שבהם אין תחבורה ציבורית, בלי לשלם על מונית לאותו עובד.
זה לא ייתכן שיהיו שני עובדים במשמרת בה צריך לפרוק 40 ארגזים של סחורה ולטפל בגל לקוחות בערב. או יותר נכון מספר גלים.
מינימום = מינימום.
שכר מינימום בתמורה למינימום השקעה. בכסף הזה אני אמורה להגיע לשם, לפתוח, למכור, לענות לשאלות של לקוחות, לשבת מתי שזה לא משבש את מהלך העבודה ולא מפריע לאף אחד וללכת הביתה. זהו.
זהו.
שלא יספרו לכם אחרת.
ועוד מעט גם אני אצא מעבדות לחירות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Temperantia