מה זה אומר עליי אם אני חושבת כל כך הרבה על מישהו שלא מדבר איתי ושבטח לא נזכר בי אפילו?

אני מרגישה שאני נחנקת. יש לי כאבים חדשים בחזה וקשה לי לנשום.

יותר מכל דבר אחר, כרגע מתחשק לי לצעוק ולצרוח כדי להיפטר מהמועקה הזו. אין לי מושג מה אני אמורה לעשות עם עצמי במצב המטומטם הזה שנקלעתי אליו.

המחשבות האלה לא פוסקות, הוא לא יוצא לי מהראש. אני מפחדת שזה יישאר ככה לתקופה ארוכה מדי ובינתיים החיים שלי מתפוררים סביבי כי אני לא מסוגלת להתרכז ולהשקיע בשום דבר, לא מסוגלת לשמוח, רק בוכה כל הזמן ומרגישה רע נפשית ופיזית.

אם הייתי רק יכולה לפחות להסביר בטקסט את כל מה שאני מרגישה, אולי זה היה עוזר לי לפרוק מעט מהמועקה הזו, אבל אני לא מצליחה. אני לא מצליחה לנסח את הדברים שכל כך מפריעים לי.

שהוא לא מדבר איתי, שהוא לא מתייחס לזה כמו שאני מתייחסת לזה, שאני לא חשובה לו כמו שהוא חשוב לי. ובשביל מה בכלל הוא חשוב לי? אני לא רוצה שום דבר רציני איתו, הוא לא אדם ליחסים רציניים. אבל אני כן מחבבת אותו וקשה לי עם זה שאנחנו לא יכולים להיות ידידים לפחות, כי אני לא מחבבת אנשים ככה לעתיים קרובות.

הלוואי והוא היה חושב עליי ומתגעגע כמו שאני מתגעגעת. כמו שהוא לא יוצא לי מהראש.

הלוואי והייתי מקבלת ממנו הודעה או שיחה או לא יודעת מה, כל התייחסות שרק יכולה להיות.

מצד שני, איך אני יכולה לתלות את מצב הרוח שלי בו?

אני לא לומדת, אני לא מצליחה להתרכז, אני לא רוצה לראות אף אחד אחר אבל מצד שני אני מאוד מאוד בודדה אז אני חייבת לראות אנשים.

נתתי לו להפוך לי את החיים. ואני לא הפכתי לו את החיים, אז איך זה הוגן?

הלוואי ולא היינו מכירים, הלוואי ולא הייתי מחבבת אותו ככה.

והמועקה נשארת.

אני חושבת.