הוא אמר ש"הקטע הזה" נפל עליו בפתאומיות אתמול, בגלל שהוא בכלל לא חשב שזה יפגע בי בזמן שהוא עשה את זה. כביכול נשיקה לא אמיתית, שאמורה להצחיק אני מניחה?

בכל מקרה, אמרתי לו את כל מה שרציתי להגיד פחות או יותר במהלך כמה שיחות מקוטעות בגלל שהוא היה בצבא.

לבסוף הוא התקשר אליי בערב, אמר שהוא עכשיו יצא מהבסיס, ודיברנו. במהלך השיחה הוא פתאום ניתק וכעבור שעתיים שלח לי אסמס שהוא קיבל דו"ח על נהיגה עם פלאפון. ובכלל לא ידעתי שהוא באמצע נהיגה. או שהוא בא עם אוטו לבסיס.

עכשיו אני מרגישה אשמה. במקום שהוא הרגיש אשם על כך שהוא פגע בחברה שלו, שהוא טוען שהוא אוהב, במעשה די מכוון שהיה ברור שיפגע בה - אני מרגישה אשמה בגלל שדיברתי עם בנאדם שלא ידעתי שנמצא באמצע נהיגה. ושהוא התקשר אליי, לא להפך.

לעזאזל.

אני אשכרה חוששת שהוא כועס עליי וייפרד ממני בטענה שאני עושה לו בעיות, שאני מפילה עליו דברים וטענות סתם כך.

במקום שהוא יפחד לאבד אותי בגלל שהוא התנשק עם מישהי במסיבה שהוא היה בה בזמן שהוא אמר לי שהוא נשאר בבית והולך לישון, אני זו שחוששת לאבד אותו.

קשר מאוד הגיוני יש לי.

פאק, אני כל כך כועסת על עצמי.

והוא לא עונה לי לאסמס ששלחתי לו מוקדם יותר הבוקר. וגם אתמול אני לא מבינה למה לקח לו שעתיים לשלוח לי אסמס ולהגיד על הדוח.

בדיוק על זה אני תמיד מדברת איתו - החשש התמידי שלי לאבד אותו, להרוס את הקשר, להישאר בלעדיו. זה לא הוגן אם אחרי כל מה שהשקעתי ועם כמה שאני אוהבת אותו וכמה שהוא חשוב לי, הוא ייפרד ממני בגלל שטות כזו. אני בכלל מתחרטת שאמרתי לו על התמונה שראיתי. חשבתי שהוא צריך להבין שההתנהגות שלו לא בסדר, שהוא צריך לחשוב על ההשלכות. אבל לא, אני מעדיפה שהוא יהיה איתי מאשר שיחשוב לעצמו שאני מכבידה עליו והורסת לו את החיים.

אני דואגת.

אני אוהבת אותו כל כך. אני לא רוצה לחיות בלעדיו. כבר איבדתי אותו פעם אחת ואני לא מסוגלת לאבד אותו שוב.

הפייסבוק משחק תפקיד מרכזי בחיי האהבה שלי, ואני לא מאמינה שהגעתי למצב הזה.

פתאום ראיתי את החבר שלי בתמונות ממסיבה כלשהי ואני רק אגיד שהיתה שם תמונה אחת שדי ריסקה אותי.

אני מוכנה להתמודד עם כל דבר - המשפחה שלו, המחסור שלנו בזמן ביחידות, כל דבר. אבל אני לא יכולה להתמודד עם שטויות כאלה. קשה לי לראות אותו ב... פוזות כאלה עם בחורות אחרות. ונניח שזו לא היתה נשיקה אמיתית, שיהיה, אבל אנשים לא מצטלמים ככה אם אין איזושהי כוונה מינית מאחורי זה. מה שבטוח, הוא לא. אצלו תמיד יש כוונה מינית במקרים כאלה.

מגעיל אותי לחשוב שאולי הוא מחפש סקס במקומות אחרים רק בגלל שאנחנו לא יכולים להיפגש אצלו בבית בגלל ההורים שלו.

אני לא יודעת מה לחשוב.

אני אוהבת אותו, אני רוצה להקים איתו משפחה ואנחנו כבר מתכננים את זה, אבל קשה לי להרגיש שאני לא קשורה לחיים שלו ושאני לא יכולה לסמוך עליו. אני ממש משתדלת, אבל הוא לפעמים מחבל באמון שלי בו, וזה נראה כאילו שזה אפילו די בכוונה. זאת אומרת, הוא יודע שקשה לי עם המצב הזה והוא יודע שאני רגישה ופגיעה - אז למה הוא עושה דברים כאלה? הוא יודע מראש שאני איפגע, הוא טוען שהוא לא רוצה לפגוע בי, ואז הוא הולך ומתגפף עם בחורות אחרות במסיבה שהוא לא סיפר לי אפילו שהוא הלך אליה?

מה לעזאזל.

למה זה בכלל מגיע לי.

מכעיס אותי שאני נאלצת לוותר על התקדמות יותר מהירה במסלול האקדמי לטובת עבודת מינימום מטופשת, שהמנהלים בה חושבים שהלקוחות המטומטמים שבאים לקנות מחזיקי מפתחות בחנות ספרים יותר חשובים מעתידם של הצעירים המבריקים המעטים שיש למדינה הזו להציע. ולצערי אי אפשר להיות סטודנטית בישראל מבלי לעבוד. לפחות במקרה שלי, שההורים שלי לא יכולים לעזור לי.

מכעיס אותי שהעם הזה פחדן ולא מסוגל למחות בצורה שבאמת תזיז למישהו.

מכעיס אותי שמשתחווים לסודנים אחרי שאת העלייה שלנו שנאו והתנכלו לנו. עד היום מתנכלים לנו.

מכעיס אותי שאנשים קטנים וחסרי לב או מוח מנצלים את המצב כדי להראות את הגזענות הנוראית שלהם, השנאה שאינה קשורה לאף עובדה ארצית שנוגעת לחיי האזרחים, אלא רק קשורה לצבע העור של אנשים מסוימים.

מכעיס אותי שאני בת 22 שמפרנסת את עצמה, קוראת, משכילה, יפה עם תעודת בגרות מעולה, תעודת מקצוע מטעם משרד העבודה ובדרך לתואר ועדיין ההורים של החבר שלי מתנגדים לקשר שלנו. אני מצטערת, אבל אם אני "לא מספיק טובה בשבילו", אז מבחינתי אף אחת לא תהיה. באמת שקשה למצוא אנשים כמוני בתקופה כל כך שטחית ומלאה באנשים צעירים שרק מצפים שההורים שלהם יעשו עבורם הכל. כך זה לפחות בסביבה שבה גדלתי.

ומכעיס אותי שלפעמים אני שוכחת את זה.