טוב, אז התקשרתי..

הוא לא ענה. אני לא יודעת מה לחשוב ואם בכלל לטרוח לחשוב.

איך בן אדם יכול להגיד לי את כל הדברים שהוא אמר, על כמה שאני נהדרת ולא מגיע לי לעבור את כל זה לבד - ואז להיעלם? איך זה הגיוני בכלל?

אם אני כל כך נהדרת, אז למה אני סובלת כל כך. למה אני לבד. למה אין לי את התמיכה המינימלית מצד האנשים שאני מכירה?

אני לא יודעת מה לעשות ומה להרגיש יותר.

אני בוכה יותר מדי, אני בקושי ישנה.

אני... אני פשוט לא אני יותר.

זה לא מגיע לי, אתם יודעים. לא מגיע לי לחוות את תחושת חוסר האונים הזו.

אני רק רוצה שיהיה לי את הכוח לסנן אותו כשהוא כן יתקשר. שלא יחשוב שאני אסלח בפעם השנייה בכזו קלות.

לעזאזל עם אנשים. עדיף לכתוב הכל במחברת ולא לחשוב על כל זה יותר. להחביא הכל על גבי הדפים.

גם עדיף לשתף כמה שפחות. ככל שאנשים יודעים עליך יותר, יש להם יותר כלים לפגוע בך.

אם אני לא כותבת בבלוג ישירות את הדברים שאני חושבת, הרבה פעמים אני מגלה שהם כבר לא רלוונטיים.

זה מעיד על דו-קוטביות?

אני יושבת מול האייפון ואומרת "תתקש, תתקשר, תתקשר".

הטלפון לא זז.

אולי אם אני אגיד את השם שלו שלוש פעמים הוא יופיע. כמו ביטלג'וס.

כל יום הוא מלחמה מזדיינת במדינה הזו. אי אפשר לצאת החוצה בלי שמישהו יהרוס לך את היום ובלי להיגרר לויכוח מפגר.

אפילו כשאני על כדורים קשה לי עם זה. אני מפחדת לרדת מהכדורים כי אני לא חושבת שאוכל להתמודד עם כל החרא מסביב.

אני הכי שונאת את הלילות. אני מרגישה נורא ובודדה ואין לי עם מי לדבר. אני באמת מרגישה רע ואני אפילו לא עייפה ברוב הלילות.

אני לא יודעת איך להתמודד עם הרגשות האלה. אין לי למי לפנות ואף אחד לא מתקשר. גם אלה שיודעים שרע לי ויודעים שאני זקוקה להם. מאוד זקוקה. למה אני תמיד זו שזקוקה ומתגעגעת ואף פעם לא זו שמתגעגעים אליה?