שוב איבדתי את הדבר הכי חשוב לי.

רק בישראל אדם יכול להושיט יד לעזרה ולקבל יריקה בפרצוף בתגובה.

אני לא מאמינה שאנשים מרשים לעצמם להתנהג ככה. פשוט לא מאמינה.

אני באה עם כל הרצון הטוב שלי לעזור, לתרום, להיות פעילה למען המטרה, ומה אני מקבלת? חסימה ותקיעת מקלות בגלגלים. ואפילו בלי סיבה. הייתי מבינה אם הייתי מנבלת את הפה או משהו בסגנון, אבל לא! אני הכי תמימה ונחמדה שאפשר.

לעזאזל.

כולם פחדנים. מסוגלים רק לזרוק אמירות ריקות לאוויר, אבל לא לעשות משהו אמיתי.

והכי גרוע שהפחדנים האלה גם מרשים לעצמם לזלזל ולקלל אנשים שכן עושים משהו.

אני באמת לא חושבת שצריך לעזור לאנושות הזו יותר. שיסתדרו לבד, עם החרא של עצמם. שיירקבו בדייסה שהם בישלו.

בני זונות. מזמן לא פגעו בי ככה.

בכל יום שעובר אני מאבדת עוד ועוד פיסות מהאמון שלי באנשים.

באנושות, יותר נכון.

אני לא יודעת אם כל העולם כזה, או שזו רק ישראל. אבל מה שבטוח, אני מוקפת בפסולת אנושית ונמאס לי מזה.

מרגיש לי כאילו שאין טעם בכלל לנסות לשפר משהו במדינה הזו, כי הרי יש כל כך הרבה אנשים שלא רוצים לשפר, אז למה לעזור להם לצאת מהמצב שבו הם תקועים ברוב טיפשותם?

למה לעזור לכבשים?

עדיף לעוף מפה ולעזוב את כולם מאחור, שיירקבו בחרא הזה. בני זונות.

כבר אין לי עצבים בשביל להתמודד עם כל החרא שפה. מדינה של בהמות, של קליפות אדם חסרות שכל ונשמה. מעודדים הסתה, מעודדים התעללות בבעלי חיים, תומכים במערכת, מזלזלים בחיי אדם וחיי בעלי חיים. גזענים, צרי אופקים, יצורים חומריים שלא אכפת להם מכלום כל עוד הם יכולים לנסוע ביום שבת לסינמה סיטי ולהעמיס קילוגרמים של זבל לתוך שקיות.

זבל.

פשוט זבל.

רק סוף העולם יעזור במקרה הזה, ימחק את כולם. חארות.