דיכאון היא הפרעה נפשית נפוצה, המסווגת כהפרעת מצב רוח, ומתאפיינת במצב מתמשך של חוסר אושר, הערכה עצמית נמוכה לשקיעה לתוך עצבות וייאוש עמוקים.
הפעם הראשונה שאובחנתי כדיכאונית היתה כשהייתי בת 17 וחוויתי התמוטטות עצבים. הפסיכיאטרית אמרה לי שיש לי הפרעת חרדה כללית והפרעת דיכאון חמורה. התחלתי ליטול פרוזק ולמשך תקופה מסוימת זה עזר, אבל לאחר כמה חודשים הכדור התחיל לגרום לי לעצבנות יתר והפסיכיאטרית החליטה שהוא מתנגש עם החרדה והעבירה אותי לכדור אחר, מרגיע יותר.
מאז אני על אותו כדור, שמרגיע קצת את שני הדברים אבל לא באמת מטפל באף אחד מהם.
הדיכאון שלי מתבטא בצורות שונות, בהתאם לנסיבות בעיקר. בדרך כלל הוא מעורב עם חרדה, אבל לפעמים הוא גם מגיע לבד, ואלה הזמנים הכי קשים. דיכאון טהור, ייאוש, התחושה הזו שהמצב פשוט ישאר כמו שהוא ושום דבר לא יזוז. גרוע מכך, התחושה שאני לא יכולה להזיז שום דבר ולא יכולה לעזור לעצמי.
בתקופות האלה אני בוכה המון, אני לא יוצאת החוצה, אני לא מדברת עם אף אחד. פעם הייתי חותכת את עצמי הרבה, עכשיו זה הולך ומתמעט כי אני לומדת להשתלט על הדחף להזיק לעצמי.
תקופת הדיכאון החמורה ביותר שלי היתה כשהחבר שלי נפרד ממני. זה קרה לפני שנה בערך, גם בקיץ, ושקעתי בדיכאון נוראי. לא אכלתי, לא ישנתי, רק בכיתי כל היום. התחלתי לשתות ולעשן חשיש. עשיתי דברים שאני לא גאה בהם, רק כדי לחזור ולהרגיש משהו.
השיא של זה הגיע כשניסיתי להתאבד. בלעתי הרבה כדורי שינה, אבל בסופו של דבר רק נרדמתי להרבה מאוד זמן. למזלי ההורים שלי לא היו בבית בימים ההם והם לא גילו מעולם.
אני מאוד מתחרטת על זה, ואני שמחה שלא היו לי מספיק כדורים. זו היתה החלטה טיפשית. גם עכשיו, כשקשה לי, אני אולי עלולה לחשוב שעדיף לא לחיות כי עדיף לא להרגיש את כל הרגשות השליליים האלה - אבל בסופו של דבר צריך לזכור שהכל ייפתר, במוקדם או במאוחר, ואסור להיכנע. אסור להיכנע ללחצים של החברה, לבעיות בעבודה, לבעיות במשפחה. זה לא שווה את העתיד שלי.
בזמן האחרון אני שוב חווה גל דיכאון, בעקבות מלא בעיות שצצו. הגדולה מבין כולן היא כמובן העבודה, שבעצם הכניסה אותי לפינה לא נעימה שקשה לי מאוד לצאת ממנה ואני לא יודעת מה לעשות לגבי הסיטואציה. אני באמת רק רוצה שזה יגמר.
אני אפילו שוקלת לוותר על הפיצויים ורק לעוף משם כמה שיותר מהר, כי אני לא יכולה לסבול יותר את האנשים שם ואת המקום הזה.
אחד הדברים שדיכאון לקח ממני זה החברים המעטים שהיו לי. עכשיו באמת לא נשאר לי אף אחד.
אני יודעת שאין לי חשק לצאת ואין לי גם זמן, בגלל הלימודים, אבל בכל זאת חלק ממני מבכה את אובדן האנשים האלה.
קשה לי לכתוב פוסט מסודר.
לקחתי כדור הרגעה מאוד חזק, קלונקס, ואני נהיית יותר ויותר מטושטשת.
אני חושבת שהדבר הגרוע ביותר בתקופות דכאוניות שיש לי, זו ההרגשה שהחיים תמיד יהיו כאלה. כאילו שאני תמיד ארגיש חסרת אונים ובודדה, ללא יכולת לעזור לעצמי, ללא יכולת לצאת מהבוץ, ללא אפשרות ליהנות ממשהו בחיים.
זו הרגשה מאוד חזקה של ריקנות וייאוש, שלפעמים יותר מדי קשה להתמודד איתה.
והכי גרוע, כשאף אחד לא מקשיב לך. ואתה לא יכול למצוא מישהו שיקשיב לך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Temperantia