האמת היא שקשה לי לשחרר ולצאת מהסרט הזה.

כשאני חושבת על זה שהוא לא מדבר איתי, הבטן שלי פשוט מתכווצת.

ואני בכלל לא יודעת מה לעשות כבר. איתו ועם העולם הזה. לא מסוגלת כבר להתמודד עם כל השטויות שקורות סביבי.

כל כך אהבתי לדבר איתו. אני לא מבינה מה קרה, למה הוא לא יוזם שיחות יותר.

מאוד נדיר בשבילי ליהנות ככה משיחה עם מישהו. ועכשיו זה נגמר. אני לא יכולה שלא לבכות.

אני פשוט לא מבינה למה.

     דיברתי עם מישהו על הדיכאון והבדידות שלי, והוא אמר שבימינו קשה למצוא חברים ושיש מזל אם מוצאים קבוצה של 7-8.

זה פשוט גרם לי לצחוק.

7? 8? אתה משוגע? לרוב האנשים יש מזל אם הם מוצאים חבר אמיתי אחד. שבעה או שמונה זה אולי ברמה שטחית מאוד. אני לא מעוניינת בקשרים שטחיים, היו לי יותר מדי כאלה וזה תמיד נגמר רע.

אני לא מבינה למה אני בכלל טורחת לדבר עם אנשים שחושבים בצורה הזו. באמת, 7-8 חברים זה מבחינתו "במקרה הכי טוב"? זה במקרה המושלם, האוטופי לגמרי.

אוף.

אין לי כוח יותר לאנשים.

אני אדם מעניין, באמת שכן. זה אולי לא בולט כאן, אבל כשאני מדברת עם אנשים במציאות, במיוחד אם הם ממש מקשיבים לי, יש לי המון מה להגיד, המון ידע, אני מסוגלת לדבר על נושאים מעניינים, על נושאים עמוקים. יותר מכך, אני אפילו מסוגלת לבחון אנשים לעומק ולזהות בהם פוטנציאל למחשבות מעניינות. כמו הבחור הזה בעבודה. באמת שראיתי בו משהו מעבר למה שיש ברוב האנשים. איך הוא לא רואה בי מישהי מעניינת? למה הוא לא מעריך את זה שאני רואה את זה בו?

זה לא הוגן.

מגיע לי יותר מזה. לא מגיע לי לקבל דחיות כאלה. מגיע לי שיתעניינו בי, שירצו לדבר איתי, שאפילו ירדפו אחריי כדי שאעשה את זה. כן כן, מגיע לי. לשווא פיתחתי את עצמי ככה? לשווא השקעתי מאמצים בעולם הפנימי שלי? למה מעדיפים לדבר עם פרחות שבמקום מחשבות יש להן קש בגולגולת?

נשבר לי כבר. נשבר לי. לא מגיע לי להיות כל כך דחויה.