בתקופה הזו של דיכאון, חרדה, בכי בלתי פוסק, כדורים שמקהים את החושים שלי, עבודה שאני שונאת, עצבים, כאבי ראש, לימודים שנמשכים נצח, פשוט חשבתי שאם תדבר איתי החיים שלי יהיו קצת יותר נסבלים.

למה אני לא יכולה לקבל משהו כזה קטן? נחמה קטנה בים חוסר המזל הזה.

למה לא מגיע לי להיות טיפה מאושרת? רק טיפה, פעם אחת בחיים.

תכננתי לכתוב פה על זה שהוא עזב את העבודה ולא מדבר איתי יותר.

נדיר למצוא מישהו שאכפת לו. אם הוא רוצה לזלזל בזה, שיזלזל. נמאס לי כבר להיות עצובה בגלל אנשים מטומטמים.