אני מנסה לשכנע את עצמי בעזרת הגיון קר שאני לא באמת צריכה להיות במצב של ציפורי-דיסני-מצייצות-במבי-מקפץ-הכל-ורוד-פרפרים-בבטן-ושאר-חרטא.

א. כי אם זה לא הדדי זה לא שווה.

ב. אני מתחילה ללמוד, אני עובדת רוב הזמן, אני לא באמת צריכה עוד מעמסות. בטח שלא כאלה שיגרמו לי להרגיש רע ולחשוב יותר מדי ולבכות.

בשבועות האחרונים אני מוצאת את עצמי הרבה פעמים עם חשק טוטאלי לבכות. תחושת מועקה כל כך חזקה שאני לא יודעת מה לעשות איתה חוץ מאשר לפרוק הכל דרך דמעות.

רוב הזמן אין לי אפילו זמן לבכות, בגלל העבודה או בגלל שאני מכריחה את עצמי לצאת עם אנשים.

שזו עוד נקודה "מעניינת" - אנשים מציעים לי לצאת, רוב הזמן אין לי כוח כי אלה אנשים שלא באמת בא לי לראות אבל אני יוצאת בכל מקרה, ובסוף מה שקורה זה שאני לא מסופקת מהעובדה שיצאתי ואני לא מספיקה לעשות דברים שכן היו יכולים לעשות לי טוב כמו לישון או לקרוא או להשלים פערים בלימודים [מה שהיה מפחית את הלחץ]. מצד אחד אני לא רוצה לצאת, מצד שני אני מרגישה שאני חייבת כי כל השאר יוצאים ואני חושבת שאני ארגיש תחושת החמצה אם אני אשאר בבית.

החרדה שלי תופסת תאוצה. לאחרונה אני מרגישה כאילו שאני זרה לעצמי. מין ניתוק מוזר מההוויה שלי.

אני מפחדת שזה יישאר ככה לנצח. מפחדת לא להיות מאושרת יותר לעולם.

מפחדת לא להרגיש שום רגש עמוק עם אדם אחר.

בסה"כ אני רוצה שיהיו לי קשרים טובים, אפילו מערכת יחסים זוגית. אני פשוט רוצה שכל זה יהיה בעל משמעות, עם אנשים שבאמת מוצאים חן בעיניי, עם אדם שאני אמשך אליו ואוהב אותו לחלוטין, ללא עוררין.

אני לא רוצה להתפשר על חברים שמעצבנים אותי ובן זוג שהייתי יכולה בהחלט להסתדר בלעדיו ולא הייתי מרגישה בחסרונו.

אבל יותר מכל, הייתי רוצה סוף סוף להיות מסופקת מהחיים שלי. לדעת שאני בדרך הנכונה.. לא להרגיש מיותרת.

לא לפחד שאנשים שחשובים לי ושאני רוצה להיות איתם נהנים יותר בלעדיי מאשר איתי.

[ובתור הערת שוליים אני חייבת לציין שהגעתי למסקנה שלהיות מאוהבת ללא האפשרות לעשות עם זה משהו זה מאוד מבאס. זה פשוט אוכל אותי מבפנים ולא נותן לי מנוח]

אני אמורה לקחת בקלות את העובדה שאנשים מסוגלים פשוט לשכוח ממני?

אני לא בסדר עם זה.

לא מתאים לי שאני מתקשרת ולא עונים. לא מתאים לי שלא מתקשרים אליי.

אני יודעת שאין טעם - אבל לדעתי, אם זה חשוב לי אז זה יכול להיות חשוב גם להם.

אני צריכה חופש.

לא יודעת מה ציפיתי להרגיש או מה ציפיתי שיקרה.

אני באופן כללי לא יודעת מה אני מצפה להרגיש ביומיום. איזו תחושה תמלא אותי... תגרום לי לאשליה שהכל בסדר והחיים משמעותיים.

אולי התחושה הזו לא תבוא.

אולי אני תמיד ארחף בחוסר משמעות.

אולי זה תמיד יהיה ככה.

אולי זה הגורל. לא להרגיש שום רגש חיובי או בעל ערך.

ואולי המצב הנוכחי הוא בעל ערך.

הרבה אולי ושום דבר לא ברור.

אולי זה יישאר ככה אבל מה שבטוח - אני לא מרוצה מזה.