אני לא יודעת איך לתאר את מה שאני מרגישה.

הלב שלי מעקצץ, העיניים שלי כואבות מרוב דמעות עצורות. אני מפחדת לתת לעצמי לבכות, כי אני מרגישה שאני לא אצליח לעצור.

למה זה קורה לי תמיד? למה אני מייחסת כזו חשיבות ענקית לאנשים שלא שמים עליי זין?

אני ממש רועדת.

אני לא מאמינה שהתאהבתי במישהו כזה.

ועוד סיפרתי לו.

וזה לא נגמר טוב.

חשבתי שאנחנו ידידים, חשבתי שאכפת לו ממני לפחות בתור בן אדם. שיתפתי אותו, אמרתי לו שרע לי, שאני בוכה כבר שבוע. הוא התעלם ממני. הוא ממשיך להתרברב בכיבושים המיניים שלו. ואני לא יודעת איך להתמודד עם זה.

הוא יודע שהעניין הזה מכאיב לי, והוא אפילו לא יכול לשלוח לי הודעה. הכרנו המון זמן, דיברנו כל יום במשך שעות. חשבתי שזה מספיק כדי שיהיה למישהו אכפת ממני. זאת אומרת, לי זה מספיק כדי לפתח אכפתיות כלפי האדם שאני מדברת איתו.

אני לא יודעת איך להתגבר על זה.

אני פשוט לא יודעת מה לומר.

יצאתי איתו, חשבתי שהוא מחבב אותי. ואז הוא אומר לי שכרגע אין לזה מצב.

נמאס לי כבר מהאכזבות האלה.

השבוע שלפני החג היה פשוט מטורף בעבודה, פשוט בלגן חם ומזעזע. בהתחלה זה היה בגלל סיבות שלא קשורות בכלל ללקוחות, אבל בשלושת הימים לפני החג זה כמובן היה בגלל הלקוחות הסתומים. באמת, בכל שנה הם הולכים ונהיים יותר ויותר מפגרים. רואים שיש תור מטורף, מגיעים לקופה עם השיט שהם בחרו ואז מתחילים בהתלבטויות בקופה! אתם לא יכולים להתלבט ולהחליט לפני שאתם מגיעים לקופה, במקום לתקוע את כל מי שעומד מאחוריכם?

וכמובן שכל מי שמתלונן על האנשים שמעכבים אותו בסוף כשמגיע תורו עושה את אותו הדבר. ביצ'ס, תלמדו להחליט מהר. בכל מקרה החברים העלובים שלכם יבואו החל ממחר להחליף את כל הזבל שהם קיבלו מכם בחג.

ביום שלישי הגעתי לעבודה חולה, כל המשמרת היתה לי בחילה ואפילו הקאתי בסופו של דבר. והכי מצחיק? פעם בחצי שנה נכנס מישהו שווה לחנות הזו, וברור שהוא נכנס שנייה אחרי שהקאתי. קלאסי.

היינו פתוחים עד שעה יותר מאוחרת מהרגיל ועוד התעכבנו בגלל זוג שלא היה מסוגל להחליט בין שני דיסקים של משה פרץ. אלה החיים שלי, להיתקע בקניון בעיר מסריחה בלילה בגלל ששני טמבלים לא מסוגלים לבחור בין שני דיסקים של משה פרץ. פשוט...פשוט...

I can't even.

אחרי שסוף סוף יצאתי מהקניון, מה אני רואה ברחוב? חבורה של אנשים שלמדו איתי בשכבה. וזו אפילו לא העיר שבה אני גרה, לא העיר שבה למדתי. מה לעזאזל הם עושים בחור הזה באמצע הלילה? כמו הרפס, האנשים האלה. אי אפשר להיפטר מהם. פתאום נתקלים בהם באמצע הרחוב בחיפה, באמצע הרחוב ברחובות, בפינת הרחוב בתל אביב, בפאקינג רכבת, בכל אוטובוס אפשרי. בטח אפילו אם אני אטוס לחו"ל לאיזה כפר נטוש בניו-זילנד, יהיה שם איזה פלוצר שלמד איתי בשכבה. בדוק.

בכל אופן, הגעתי לתחנת האוטובוס וחיכיתי לקו היחיד שעובר בלילה או למונית שירות, מה שיגיע יותר מוקדם. כל מוניות השירות שעברו היו מלאות, בגלל שמסתבר שיש אנשים שיש להם חופש בערב החג אז הם כמובן היו חייבים לצאת לאלוהים-יודע-איפה באמצע הלילה.

בסופו של דבר עליתי על האוטובוס האחרון, שגם הוא היה מלא. באמצע הדרך היו מלא קונוסים והנהג פשוט נסע והפיל את כולם, ואני חושבת לעצמי "לאן הגעתי? נוסעת באוטובוס מלא ב"עובדים זרים" באמצע הלילה מאיזו עיר לא ברורה, הנהג מפיל קונוסים, בלגן שלם".

ואז בערב החג עצמו בכלל היה טירוף, ועוד הייתי צריכה להיות בקופה ולא בחנות, שזה הכי זין כי רוב העבודה היא בקופה. אנשים ממהרים ועצבניים ולחוצים מדי אז הם לא ממש טורחים לבקש עזרה "ברצפת המכירה". רק באים אליך לקופה ומזיינים לך את השכל.

אוי אלוהים.

העיקר שעבר, אה? עכשיו עד פסח לא יהיה טירוף כזה.