השנה האחרונה הייתה קשה. וגם השנים לפניה לא היו קלות כי בתכלס מאז שהתבגרתי לא הייתה לי תקופה שבה הרגשתי שקט נפשי ואיזון.

ועדיין, למרות הקשיים בכל מישור בחיים שלי - אני מנסה להמשיך הלאה, להתגבר על הכל ולהתקדם בחיים. אני מנסה להשאיר את כל החרא מאחוריי ולבנות לעצמי משהו טוב יותר, למרות שאני נאלצת לעשות את זה בסופו של דבר די בכוחות עצמי כי למדתי שאי אפשר לסמוך על אנשים עד הסוף אף פעם.

אז למה מגיע לי לקבל לעג באמצע החיים? בלי שעשיתי משהו שדורש את הלעג הזה.

אפילו היום, סך הכל נזכרתי בבלוג הזה ורציתי לכתוב פוסט כדי לנסות ולראות אם אולי לחזור לכאן יעזור לי להיפטר מחלק מהחרדות שלי. אולי יעזור לי לשחרר קצת קיטור על גבי האינטרנט. ומה אני מקבלת? תגובות מאיזה מניאק ללא שם שרוצה להוריד אותי וצוחק על העבודה שהייתה לי והתואר שעשיתי.

אתם יודעים איך למדתי? בפתוחה, לבד. בלי עזרה של אף אחד, בלי לשלם לאף אחד שיכתוב לי את שיעורי הבית, העבודות והסמינריונים. ולא נכשלתי. קיבלתי תואר תוך זמן יחסית קצר ואפילו הצלחתי ללמוד את מה שמעניין אותי, תמורת הכסף הפרטי שלי, רק בשביל עצמי ובכוחות עצמי. וחלק מהזמן שבו עשיתי את התואר עבדתי בסטימצקי, כי סטודנטים זקוקים לעבודה וכי לפחות חנות עם ספרים זו לא חנות בגדים.

אז מה מצחיק פה? מה מעורר לעג בזה שהייתי בת 22 ועבדתי ולמדתי? מה בי הניע את הרפש האנושית הזו להגיב לי בצורה כזו? איך זה ייתכן שאדם יכול לעבור כל כך הרבה חרא בחייו, להיאבק כל יום מול קשיים נפשיים ואחרים, ובסוף הכל מתנקז לעובדה שמישהו זר יכול לרצות לעשות רע בכוונה ולהגיב בצורה פוגעת? 

וכן, אפשר לא להגיב ואפשר לא לייחס לזה חשיבות אבל יודעים מה - כשכל היבט בחיים שלכם לא מאוד יציב ואתם מרגישים הכי בודדים בעולם, אז גם דבר כזה קטן מרגיש כאילו שפיזית דורכים עליכם.

אבל יודעים מה, פנים אל פנים לאף אחד אין אומץ לדבר ככה. כי פנים אל פנים הם לא יודעים על מי הם ייפלו ואם האדם שהם יגידו לו דבר כזה יהיה זה שיביא אותם לבית חולים. רק באינטרנט כולם אמיצים, ללא שם.