שעת חצות.

מקווה שתאהבו.. :)

פרק ראשון- התחלה חדשה.

"ביי לורן, תודה שבאת" נשמע קול צפצפני.

הנהנתי לכיוונה וצעדתי אל עבר ביתי שנמצא מספר רחובות מהבית שבו הייתה המסיבה.

היה זה יום שישי בחודש מאי, האוויר בלילה היה צלול וגלים קטנים של קור נעמו לעורי.

חייכתי לעצמי, נזכרת במאורעות שקרו רק לפני מספר רגעים.

מצאתי את עצמי הולכת בשעת חצות לאחר שהבטחתי להורים שלא אחזור מאוחר מדי, לא אחרי כל שורת הרציחות שקרתה במדינה.

הגעתי לבניין במהירות, נכנסת אל הדלת ומחפשת את השמרטפית אשר שמרה על אחיי הקטנים.

הגשתי לה את הכסף במהירות והודיתי לה.

בצעדים קלילים נכנסתי אל חדרם, בוהה באחיי הקטנים בחיוך כאשר מצאתי אותם שוכבים במיטתם עם עיניים סגורות.

"לילה טוב" לחשתי להם וסגרתי את הדלת.

ניגשתי אל חדרי, מתכוננת להחליף את בגדי המסיבה לבגדי בית.

עצרתי על-יד החלון מבועתת ממה שאני כעת רואה.

במקום, מצאתי מישהו עומד על יד החלון, בוהה בחלון במבט מטורף.

ליבי הלם במהירות.

הוא גיחך והעביר את מבטו אליי.

נתקפתי פחד ופאניקה.

רציתי לצעוק, אך שאלתי "מי אתה?".

גערתי בעצמי, למה את לא צועקת?! טיפשה!

אך לא היה לי זמן לחשוב על כך, משום שמיד לאחר מכן, מצאתי את עצמי נאבקת בו.

אך הוא היה חזק מדי.

הוא תפס את פי בעזרת ידו, ובעזרת ידו השנייה הרים את ראשי.

הוא הצמיד את פיו אל צווארי והרגשתי כיצד שיניו המחודדות ננעצות בצווארי.

עיניי התרחבו במהירות וצעקה שלא נשמעה בקעה מגרוני.

הוא חיזק את אחיזתו בפי והחזיק בצווארי יותר קרוב אל גופו.

צעקתי בקול לעזרה, אף אחד לא שמע, ידו בלמה את צריחותיי הנוראיות.

משנייה לשנייה הרגשתי עייפות, הפסקתי להיאבק בו והתפללתי שמלאך המוות יבוא וייקח אותי.

הרגשתי את הכאב שמתפשט בכל גופי, את רעידותיי, את הצריחות, את הדם שטפטף ואת הקור שהרגשתי סביבי.

דמעות כאב זרמו במהירות על לחיי.

הוא עוזב אותי במהירות, נותן לי לצנוח על הרצפה בחוסר אונים בעוד הוא מתהלך בחדר, חושב מה לעשות.

ראיתי אך ורק את רגליו שנעו בכל מקום, לא העזתי להעלות את ראשי לכיוונו מרוב פחד.

עיניי נעצמו, כבר חששתי שאני מתה אך אז הרגשתי זוג ידיים סוחבות אותי אל כיוון המיטה.

לא הצלחתי לישון כל הלילה, רק התייסרתי מהכאב ולא היה לי את האומץ לצעוק ליד אחיי הקטנים מפן אעיר אותם.

חיכיתי רק לשני דברים- או שהכאב יעבור, או שהמוות יבוא.

חיכיתי וחיכיתי, אך דבר מהשניים לא קרה.

העברתי את כל הלילה רק על תהיות מתי הכאב ילך.

ריח מתוק נכנס אל החדר, מיד זיהיתי את אימי.

"לורן?" היא ניערה אותי במעט, אך לא הגבתי, פחדתי שאם אפקח את עיניי יקרה לי משהו, או יותר גרוע- לה.

היא עזבה את החדר בצעדים קלים ואני התמלאתי אושר שהריח המתוק נעלם ביחד איתה.

הכאב הקשה עליי כל כך, כל רגע התפללתי שהוא יעבור ושאחזור לחיי הטובים, אך הוא המשיך בשלו.

נעצתי את שיניי בשפתי התחתונה עד כאב, הייתי בטוחה שארגיש זאת ושאף ירד לי דם- אך דבר מהשניים לא קרה.

כל דבר פתאום היה שונה, ואני תהיתי מה קרה.

שחזרתי לי בראש את התקיפה שוב ודאגתי.

מי הוא? מה הוא עשה בחדרי? האם הוא פגע גם באחיי?

אך רק שתי שאלות הבהבו לי בנורות אדומות.

הראשונה- מה הוא?

והשנייה- מה יקרה לי?

שמעתי את אחיי צווחים במלוא כוחם בגן למטה, שמחתי שלהם לא קרה דבר, שלפחות הם נשארו שלמים.

רוח של חודש מאי העיפה את הווילון והעיפה איתה יחדיו ריחות נעימים ומתוקים שצרבו לי בגרון.

זה היה הריח הכי מדהים שהרחתי אי פעם.

במהירות נעצתי את ידיי בסדין כרפלקס, נאבקת בעצמי.

קול קריעה נשמע ואני נאנחתי.

הכאב המשיך להקשות עליי אך המשכתי להתנגד אליו ופקחתי את עיניי.

בבת אחת נחנקתי.

נבהלתי כל כך.

הראייה התחדדה, יכולתי לשמוע את הוריי מהמקלט מתלחששים לגבי הפרנסה ויכולתי לזהות ריחות של בישול מהמטבח למרות שחדר דלתי הייתה סגורה.

הייתי בהלם.

קמתי מן המיטה וניגשתי אל המראה במהירות, במהירות שכל כך לא הייתה אופיינית לנערה עם ממוצע 75 בספורט.

בדקתי את צווארי, הוא היה נקי, אף פצע לא היה עליו.

רק סימני הדם על מכנסיי העידו על כך שאיני משוגעת ושמה שקרה ליל אמש היה מציאותי.

הייתי צמאה, כל כך.

באותו הרגע שבו יצאתי מחדרי, ריח מגרה במיוחד תקף אותי ואילץ אותי ללכת אחריו, לעקוב אחר הריח.

הייתי חייבת לברר מהו.

אך אז גיליתי את אחיי הקטנים במקום, הייתי אחוזת הלם אך במהירות ברחתי משם אל חדרי בחזרה.

סגרתי את הדלת.

ניסיתי לדייק בתיאורו של אותו האחד מליל אמש.

האם היה בו משהו מיוחד? נשענתי על הקיר במחשבה.

במהירות ציירתי סרטוט שלו בראשי, עיניים קשוחות ושיניים מחודדות.

עיניים אדומות וניבים במקום.

זה לא יכול להיות.

הסתכלתי שוב אל המראה שהייתה לצידי וצרחתי בקול.

העיניים!!

העיניים שלי!!

העיניים שלפני רגע היו חומות נהפכו לאדומות! זה לא יכול להיות!

זה לא יכול להיות שכרגע השיניים שלי נהפכו למחודדות ומאיימות בדיוק כמו שלו.

זה לא יכול לקרות לי!

זה לא יכול לקרות שאני- לורן וויין- כרגע נהפכת לערפדה!!

לפני מה שקרה ליל אמש, הייתי ילדה טובה מבית טוב, הבאתי ציונים מעולים הביתה, שימחתי את ההורים, עזרתי לאחיי התאומים שרק עכשיו התחילו ללמוד קרוא וכתוב.

הייתי הילדה המושלמת, לפני זה.

אבל כעת, למרות שעברו רק מספר שעות בודדות, הרגשתי ילדה אחרת, שונה וזרה.

מי אני? מיהי הדמות שבמראה ומה עשית לי? מה עשית לעיניי הבהירות ולשיניים המושלמות? מה עשית לסומק הטבעי בלחיי שכעת היה לבן וצחור? מי את? תהיתי שוב ושוב, אך לא מצאתי תשובות.

הייתי מתוסכלת כל כך באותו רגע, אבן כבדה נחתה לי על הלב והרגשתי שהדבר אשר מקשה עליי, פשוט לא ירד ממני עד שמשהו יקרה.

ריחות ייחודיים משכו אותי, אך לא יכולתי לרדת עם העיניים שיש לי ולא עם השיניים המחודדות!

ספרתי עד עשר לאט ובלחש, נרגעת מכל המחשבות.

פתחתי את עיניי שוב ורווח לי על הלב מיידית.

העיניים חזרו לצבעם המקורי- דבש והשיניים חזרו להיות מושלמות.

האם חלמתי? שאלתי את עצמי, אך החלטתי שאיני רוצה לדעת פן אראה את פרצופי הערפדי שוב.

ירדתי אל המטבח וריחות הבישול דחו אותי.

הייתי שרויה בהלם, איך זה מגעיל אותי? האוכל האהוב עליי דוחה אותי?

שמעתי צעדים מתקרבים ונכנסים למטבח, מיד זיהיתי את אימי, איך זה אפשרי?

הסתובבתי לכיוונה עוד לפני שהיא דיברה, היא הופתעה במעט אך התעשתה במהירות "לורני בוקר טוב, למה התעוררת עכשיו?".

"מה הבעיה?" שאלתי ושמתי לב שקולי רעד.

"לורן השעה עכשיו חמש בצהריים!" עיניה התרחבו בדאגה "משהו קרה? את יכולה לספר לי" הרגיעה.

כן אימא! רוב הסיכויים שאני ערפדה! איך את יכולה לעזור לי עכשיו, אה?!

"כלום לא קרה, פשוט הייתי עייפה" התנצלתי במקום.

המשכתי לבלוע רוק, תפסתי בחוזקה את השיש במטבח וניסיתי ככל שאפשר לא לפגוע בה.

הרגשתי שעם הזמן תפיסתי מתחלשת לכן תירצתי וברחתי מהמקום.

עליתי במדרגות במהירות, במהירות הלא אפשרית שלי.

התבוננתי שוב במראה- עיניים אדומות.

הייתי חייבת לשתות.

הגרון שלי שרף ועורי שעל הפנים התחיל להתקמט.

מיד הלכתי לשירותים.

ניסיתי למרוח קרם שירגיע את האזור מהקמטים אך כאשר נגעתי עם קרם בעורי צרחתי, גוון העור נהפך להיות אדום והרגשתי כיצד הוא שורף כמו גרוני.

לאחר כדקה עורי נהפך לגוונו הרגיל אך הקמטים נשארו.

הבטתי במראה כמטורפת.

מה קרה כרגע?

מה זה הצמא הנוראי?

האם נהפכתי לערפדה?

לא היה לי זמן לענות על התשובות מפני שלאחר רגע מישהו פתח את הדלת ואני בתור אינסטינקט סגרתי את הדלת והצמדתי את זרועתיי אל גרונו, מנסה לחנוק אותו.

לאחר רגע עיניי גדלו ונהפכו לכועסות.

"אתה!!!!" קראתי וכעסתי כל כך, בוהה באותו אחד שהפך אותי למי שאני.

נו? אז לפרק ראשון- מה אתם אומרים? :D