עכשיו קצת קשה, אתה חושב לוותר, 
אתה הרי לא הטיפוס שנלחם בשיניים. 
הופך שולחנות לעיתים רחוקות 
וגם זה רק כדי לנקות את הרצפה עם קצת מים. 
בבית קפה בפינה אתה דופק הופעה, 
בין השכבות של העוגה הם מוחאים לך כפיים, 
כשזה נגמר אתה בחוץ, מחפש איזה תירוץ 
רק לא לחזור אל המרירות שמחכה לך בבית. 
כי אלו ימים שהאומנות הפכה ליומנות, 
אתה מלחין תאריכים ושעות בשבוע, 
משחק משחקים, מנהל מאבקים עם ברביות וחיילי צעצוע. 

"ועם הזמן", אתה אומר "זה רק ילך ויסתדר, 
מחר בבוקר נתעורר ליום חדש נפלא" 

אז אתה נגרר לאיזה פאב והיא יושבת על הבר 
וזה כבר ממש מאוחר, בערך ארבע וחצי, 
היא משחקת בשיער ואז רושמת את המספר 
ודווקא אז אתה נזכר בחיוך של האקסית. 
ולך תסביר לה עכשיו שאתה עדיין מאוהב 
באיזו אחת שרחוקה מכאן אלפי קילומטרים, 
שנתנה לך תחושה שאתה באמת מאושר 
אבל זו חרדת הנטישה שהתעקשה באמת הרי... 
כי לא עשית לה טוב ולא הצלחת לכתוב 
ובכלל היא, עזוב, עם עצמה מסובכת..
אז באותה נקודה, כשהיא כבר ארזה מזוודה, 
אתה מרפה מידה ונותן לה ללכת. 

"ועם הזמן", אתה אומר "זה רק ילך ויסתדר, 
מחר בבוקר נתעורר ליום חדש נפלא" 

בדירת שני חדרים במרכז תל אביב ב-522 דולר לחודש, 
כמובן ההורים, עם הרוב הם עוזרים, 
לך זה עולה רק בשלווה ובחופש. 
אבל זה עוד נושא לשיחה בינם לבינך, 
על חשבונם ארוחה בטיילת של יפו. 
הם נורא מודאגים שאתה לא ילד רגיל 
וזה לא רק הדגים, יש איזה משהו מסריח פה... 
הם עוד מקווים שתהיה איזה תלמיד מצטיין 
באוניברסיטת ייל, תנחית אדם על השמש, 
העגיל בלשון, הפסנתר בסלון, הסמים בארון, 
לא נותנים איזה רמז?

"ועם הזמן", אתה אומר "זה רק ילך ויסתדר, 
מחר בבוקר נתעורר ליום חדש נפלא"