ואת הולנטיין שלי ביליתי במיטה בעיקר, עם תה ותרופות.

הייתי אומרת "דווקא ביום הזה?"

אבל בעצם, אני ממש אוהבת את המיטה שלי.

היא תמיד שם בשבילי.

קשה לי לעזוב אותה כל בוקר.

היא חמימה ונעימה, וכשאני עצובה היא מספקת לי כתף (רחבה במיוחד) לבכות עליה.

כל הדיבורים האלה עושים חשק לישון.

אתמול, אמא שלי לא שאלה כלום על התעודה, אף על פי שהעלתי צילום שלה לפייסבוק וקיבלתי 36 לייקים (אחד מאח שלי), גם את זה היא לא ראתה.

בלילה לפני שהלכתי לישון, בעודה ערה, הנחתי את התעודה על השולחן במטבח, בתוך מעטפה סגורה.

בבוקר קמתי לבדוק, המעטפה עדיין הייתה סגורה, וכששאלתי את אמא אם היא ראתה את מה שיש על השולחן היא שאלה "מה יש שם?".

בסופו של דבר היא שמה לב אליה, אמרה כל הכבוד אבל ראיתי במבט שלה כמה שהיא מאוכזבת מהציון בתנ"ך. עדות לכך היא שהיא אמרה "לא נורא".

מחר טיול שנתי לכיתות ז'. אני יוצאת עם פש"צ בתור מש"צית. האמת אני שמחה שיש לי רק פש"צ אחד, אין לי כוח ליותר מזה. סתם יותר מדי.