משפט לא נכון מהכיוון של אבא שלי,

גורם לאמא שלי לרצות לתקוף אותו, ולאח שלי לתפוס בה, למנוע ממנה, לבקש לחדול.

מתרחקת כמבינה.

בולעת את הרוק.

ומכריזה:

"גבירותיי ורבותיי, שכנים, וסתם עוברי אורח.."

"אמא, דיי" אני מנסה להסתיר צחקוק

"אני מודיעה בזאת באופן רשמי על התאבדותי"

לאף אחד לא אכפת.

"אם את מתאבדת אין לי מה לעשות פה" הצהרתי.

זה לא מנע ממנה להתמקם עם חבל על יד עץ,

ולקשור את עצמה.

וממני, לקחת חתיכת חבל ולקשור אותי,

ממש לצידה.

אבל משהו לא הלך כראוי.

אם נניח בצד את האדישות הציבורית,

לא הצלחתי למות. שתינו.

עברו כמה שעות וניידת משטרה שעברה במקום שיחררה אותנו.

כתבות נכתבו, כותרות התפרסמו

ועלינו נחתמה מחלת נפש. אי שפיות.

אנשים פחדו, אנשים ריחמו, אבל האדישות לא יכולה להיעלם לגמרי.

ואז קמתי.

איזה חלום מוזר.

אמא אני אוהבת אותך.