12:01

נפלא פה, תבואו, השמש כל בוקר עולה פה.

מאיפה להתחיל.

העולם הזה גדול מדי. שנייה אחת קורה משהו, שנייה אחרת אתה רואה את זה מנוסח בצורה מעוותת באותיות גדולות על שער של עיתון.

כולם כל כך נמצאים בתחת אחד של השני, כל כך בוחנים אחד את השני, מנסים להוכיח ולהעביר ביקורת על כולם.

לעמוד מהצד ולשפוט על פי משהו ששמעת, שלא בהכרח נכון. זה הכי קל.

כולם מדברים וכולם צבועים וכולם מעמידים פנים.

למה אני מרגישה משהו מיוחד כשאני מספרת מה שאני באמת חושבת, כשאני משתפת את הרגשות האמיתיים שלי, למה זה לא יכול להיות מובן מאליו?

למה החברה הזאת שאנחנו חיים בה כל כך שטחית ורדודה?

מלאה בשקרים, אגו ומה שביניהם. על האגו הייתי יכולה לרשום פוסט שלם עכשיו, אבל בחרתי להתמקד דווקא בשקרים.

אני שונאת מדורי רכילויות. אף פעם לא קראתי אותם, על אף שאני מנוייה למגזין לנוער. אני מתביישת לדפדף ולראות אותם. למה מכניסים אותם בכלל לעיתונים? למה בעיתונים לילדים בני 10 צריך להיות מדור רכילות?

זה משפיע חזק על החברה שלנו ועל הדור שצומח כאן.

תצקצקו "הנוער של היום" כמה שאתם רוצים, אבל לדעתי זה הכל עניין של חינוך. הדור הנוכחי חונך על ידי הדור הקודם. אולי דווקא פה הבעיה שלנו? אני לא אומרת שהדור הקודם חונך לא טוב, יש הבדל עצום בין להיות מחונך ללדעת איך לחנך. וכמובן שאני לא מכלילה. יש פה פנינים, בין הנוער הזה, ממש צדיקים בסדום, הם כנראה חונכו כמו שצריך. שאגב גם זה לא בהכרח, ייתכן שהילדים דווקא לקחו מההורים דוגמה איך לא להתנהג.

אנחנו דור מזויין.

לשבת ולדבר. בפתיחות, בכנות, בלי שום חשש. פשוט לספר, לשתף, להקשיב ולתמוך. מתי פעם אחרונה עשיתם את זה? אתם יודעים בכלל איזה כיף זה? הלוואי שכל שיחה שלי הייתה ככה.

אבל כשזה קורה, אני מרגישה קטנה כל כך. בן/בת הזוג לשיחה ואני. קטנים כל כך בעולם גדול כל כך. אני מרגישה שאנחנו עושים משהו מיוחד שלא קורה כל יום, משהו ששובר מוסכמויות, משהו שגורם לי להרגיש שהצלחתי להתגבר על העולם הקשה הזה, שהצלחתי ליצור נקודה אחת של שפיות בעולם הגדול הזה.

שיחה אחת כנה, בלי ציניות, בלי עוקצנות, בלי אגו, בלי שקרים. לפעמים זה מה שיכול לעשות לי את היום.

אני אף פעם לא זכרתי את עצמי כנה כל כך כמו בזמן האחרון. כמעט ונטולת אגו. כשאני מדברת עם מישהו אני מסוגלת להקטין את עצמי ולומר דברים שהאגו שלי היה רוצה לתת לי סטירה מצלצלת.

לכולם יש אגו וכולם מטפחים אותו ומאכילים אותו עם כפית לאט ובעדינות.

חלקם מטפחים יותר, חלקם פחות.

אבל הוא קיים. ואף אחד לא ייתן לאף אחד אחר לשרוט עם קצה הציפורן את האגו שלו.

לקראת יום כיפור המחנכת דיברה איתנו על בקשת סליחה וכמה שזה קשה, כי כולנו בעלי אגו וכשאנחנו מבקשים סליחה אנחנו בעצם מודים שאנחנו טעינו. מצד אחד לא הכרתי את ההרגשה שהיא דיברה עליה, כי כשאני טועה זה ממש יושב לי על הלב ואני מתנצלת מיד (כבר אמרתי שלכתוב סטטוס/לשלוח הודעה לכל הרשימה "מצטער אם פגעתי" זה לא עוזר וסתם עלוב?), אבל מצד שני הצלחתי להבין את ההגיון שמאחורי זה.

אני מניחה שכמוני יש עוד די הרבה, אבל הם מעטים ביחס לכלל החברה, וצריך למצוא אותם עם פינצטה.

ובכל זאת, עם כמה שאני מנסה להקטין את האגו שלי, הוא עדיין קיים והוא מתפרץ לפעמים.

בכל זאת, כולנו בני אדם.

כולנו טועים, לכולנו יש רגשות, כולנו רוצים להיות מאושרים ואהובים על כולם.

אף אחד לא רוצה שיספרו עליו משהו מאחורי הגב, לא היית רוצה למצוא את עצמך עומד באמצע המעגל כמו גולם כשכולם נועצים בך עיניים.

אז למה שלא נשמור על ערבות הדדית?

למה שנעשה למישהו משהו שאנחנו ממש לא היינו רוצים שיעשו לנו? למה שלא נפתח מודעות חברתית?

למה שנפיץ שמועות?

אם תגיע שמועה לאוזנינו, אין צורך להתייחס אלייה, מקסימום לקחת אותה בעירבון מוגבל.

שמענו שמועה? נשמור אותה אצלנו, נשאל ונברר מה הבסיס לכל זה. נעזור לאדם הכלוא במעגל הזה.

לא נשפוט על פי עדות אחת לא מבוססת אף אדם.

על אחת כמה וכמה לא נפיץ אותה.

בבקשה, לפני שאתם עושים או אומרים משהו למישהו, תחשבו מה אתם הייתם עושים אם זה היה מופנה אליכם.

והשמועה פשטה בין ליל, מהומות בשעריים.