אתמול הלכתי לספרייה העירונית והחזרתי ספר שלקחתי לפני שנה וחצי בערך.

אני אוהבת את הרעיון שהם לא צריכים לדעת מי אני כשאני מחזירה את הספר.

אז נכנסתי באלגנטיות לספרייה, הנחתי את הספר על הדלפק של הספרניות ויצאתי במהירות.

קראתי בערך שליש מהספר הזה. בימים הראשונים התלהבתי ממנו ממש, בכל פעם הייתי קוראת משהו כמו 15 עמודים (ביחס למישהי שקוראת את הספר הראשון שלה, זה יפה אני חושבת). אבל תוך שבוע הפסקתי לקרוא אותו. אחרי חודש חזרתי לקרוא אותו, וקראתי 30 עמודים בפעם אחת. ומאז נטשתי אותו והוא שכב אצלי בחדר במשך שנה וחצי. אני קצת האשמתי את הספר, אולי הוא לא היה לטעמי. למרות שבהתחלה אהבתי אותו, מהר מאד מאסתי ממנו. אז אני מאשימה בעיקר את עצמי, על זה שאני לא מסוגלת לסיים ספר.

היום בדרך הבייתה נכנסתי לסיפרייה העירונית. סתם כך, בלי לדעת מה אני רוצה. שוטטתי בין המדפים, קוראת את השמות של הכותבים ומחפשת את האחד. בסוף פשוט ביקשתי מחברה באסמס שתמליץ לי על ספר. חיפשתי את הספר שהיא נקבה בשמו אך לא מצאתי. מצאתי ספר אחר של אותו הסופר, ושם הספר דווקא היה מוכר לי. מיהרתי לקחת אותו.

בעודי מגישה לספרנית את כרטיס הסיפרייה שלי, קיוויתי שהיא לא תגיד דבר על הספר הקודם שלקחתי. הייתי בטוחה שברגעים אלו ממש, מה שהיה כתוב לה על מסך המחשב הוא זה: "הילדה הזו לא החזירה את הספר הקודם שלה כבר שנתיים ועל כן היא לא תוכל לקחת את הספר הזה ואנחנו צריכים לתבוע אותה ולהעניש אותה בחומרה".

בהיתי בספרנית והייתי מוכנה לקבל נזיפה, אך היא פשוט הגישה לי את כרטיס הסיפרייה שלי ואת הספר שבחרתי ואמרה לי "תיהני".

הקלה.

משהו בי רוצה להיות תולעת ספרים. בינתיים אני סתם תולעת.

בהצלחה לי.