הלילה אני טסה למסע לפולין.

אין לי משפחה שנספתה בשואה, או צד כלשהו שיספר לי אודות מה שקרה שם.

הכל מהספרים, מהלימודים, מהמידע הכתוב הנגיש.

מוזאונים שמנסים לדמות, שרידים של תמונות ומזכרות שנמצאו לאחר המלחמה.

בית הספר גם גרם לי להכיר באופן אישי שורד שואה, שאבוא אליו הבייתה מספר פעמים, שאשמע את סיפורו ושאתעד. נהניתי להכיר בן אדם מקסים, מלא חיים וחייכן. אם לא היו אומרים לי שהוא היה בשואה, לא הייתי מזהה עליו בכלל.

כל כך אוהב לצחוק, גם על העבר. מלא הומור וחינניות.

הסיפור האישי.

כשאתה מכיר את האיש, אתה יותר מזדהה עם התחושות שעברו לו, אתה לוקח את הדברים בצורה יותר רגשית.

אז עד כה קראתי ושמעתי.

בשבוע הקרוב גם חוש הראייה הולך להצטרף.

שמעתי שהמקומות שם בפולין כל כך יפים. זה הופך את זה לעצוב יותר.

מבטיחה לספר כשאחזור.

אף פעם לא טסתי.

אני לא אוהבת את זה שהטיסה הראשונה שלי היא לשם.

שהרי אני רוצה להרגיש את החוויה שבפולין, של האסון שהיה שם, לא את החוויה של "חו"ל בפעם הראשונה".