בחיים לא הרגשתי כל כך שבוזה כמו בשבועות האחרונים.

כל בוקר אני מרגישה קושי רב יותר לקום מהמיטה וללכת לבית הספר. אני יוצאת בשעה ממש מאוחרת מהבית (ביחס לשיגרה שהייתה לי) וכבר לא אכפת לי שאני מאחרת.

פעם שיעורים במתמטיקה היו ערך עליון. בהדרגתיות התחלתי לא לעשות אותם. עכשיו זה כבר הגיע למצב שאני אפילו לא רושמת לעצמי אותם כי אני יודעת שלא אעשה.

הייתי חורשת לבגרויות. שבוע מראש יושבת ולומדת. לא הולכת לעבודה כי אני צריכה ללמוד.

לפני שבועיים הייתה לי בגרות באנגלית (F) וניגשתי בלי ללמוד אליה. מה שאני יודעת, אני יודעת. למדתי את החומר הזה הרבה פעמים לפני כן. הוגשתי על 95. יום לפני הבגרות התחלתי לחשב מה יכול להיות הציון הסופי שלי באנגלית אם אקבל 70 בבגרות מודול F, בהתבסס על הציון שלי בE ועל הציון שהוגשתי בF, ועם ציונים סבירים בG ובבע"פ. יצא 92. שמחתי. אז פשוט לא טרחתי ללמוד.

בעוד יומיים יש לי בגרות באזרחות. לא התחלתי ללמוד. אני מוגשת על 100. זה מראה לגמרי כמה הייתי רגילה לחרוש. אבל עכשיו ברגע האמת, ממש אין לי כוח לחזור על החומר הזה שוב.

בא לי רק לישון כל הזמן.

באמת שי"א הייתה שנה הרבה יותר עמוסה ומתישה, אבל רק עכשיו אני מרגישה שהכל נוחת עליי. שביזות משתיים עשרה שנות לימוד. 

או כמו שגל תורן אמר- נגמר הכח.