25.1
את הפוסט הזה התחלתי לכתוב ביום שני, בלהט העצבים והכעס. אך לא סיימתי והשארתי אותו פתוח.
היום חזרתי הבייתה בוכה ושאלתי את אמא מיהו לדעתה אדם רע.
אני פשוט לא יכולה לתאר את סערת הרגשות שהיו לי.
זוהי השנה השלישית, מאז כיתה ז', בה המחנכת המדהימה שלי מלמדת אותנו. היא התחברה אלינו מהר ולא התביישה לספר לנו מדוע בחרה דווקא לעסוק בהוראה וחינוך. הא סיפרה שיש לה ילדה עם פיגור ברמה בינונית, כבדת ראייה ומתקשה ללכת. וכמובן שהיא אוהבת אותה. רק לאחר שהילדה הזו נולדה לה, היא הבינה שאדם לא יכול להבין ולהיפתח לאנשים בעלי צרכים מיוחדים עד שאחד מקרוביו מתגלה ככזה. היא בחרה ללמד בחטיבת הביניים כדי לחנך ילדים שיהיו פתוחים יותר וסובלניים כלפי האנשים האלו. הרי שהם לא אנשים שאנחנו רגילים לראות ביומיום. זה עצוב לומר, אבל קשה למצוא נכה, גם אם הוא לא מפגר, שמתפקד בחיי היומיום ומוצא לו עבודה. ובאמת, בכיתה ז' הכניסו לנו לכיתה ילד עם צרכים מיוחדים, במיוחד בגלל המחנכת שלי, שרגישה כ"כ לנושא הזה, שהיא תדע ללמד ולחנך את הכיתה שלנו להיפתח אליו ולהבין אותו.
השנה הצטרף אלינו לכיתה (ט') תלמיד חדש.
כחודש לאחר שהיה בחברתנו, הוא החליט לשתף את כל הכיתה שלנו בסוד שלו: יש לו אפילפסיה.
ההתקפים באים אליו בתדירות גבוהה, אמנם הוא לא מפרפר, אבל הם מספיק חזקים בשביל לגרום לקצר במוח, מה שפגע לו בדיבור ובתקשורת.
מה גם, שהוא בא מבית דתי, מבי"ס דתי וסביבה דתית (והוא שומר נגיעה). הוא מעולם לא נתקל ולא ניהל מערכת יחסים עם בנות גילו.
ולמרות 3 השנים בהן המחנכת שלי דיברה איתנו הנושא הזה בשיעור חינוך, ברגע האמת זה לא עבד. ככה לפחות זה היה נראה ביום שני.
5 ילדות מהכיתה שלי, שמתחילת השנה מציקות לאותו תלמיד חדש, נורא השתעממו בהפסקה. אז הן החליטו, כל אחת בתורה, לדחוף אחת את השנייה עליו, וכל אחת שנדחפה עליו אמרה "איכס!!! נגעתי ב***", "איכס יא מגעילה אל דברי איתי בחיים שלך!".
והוא שם, נפגע ולא מגיב. לא יודע מה להגיב, לא יודע למי לפנות.
אני צעקתי על הברבריות האלו להפסיק להיות ילדותיות. לא שזה עזר.
בסוף כמה ילדות שצפו במאורע הלכו בוכות לספר מה שראו.
היום המחנכת הקדישה את שיעור חינוך כדי לדבר על זה. והיא דיברה וחזרה איך ש3 שנים היא מדברת איתנו על אנשים בעלי צרכים מיוחדים, ואיך שצריך לקבל אותם בחברה, ולהבין אותם, ולעזור להם. וביום שני כשהיא שמעה על מה שקרה היא לא הפסיקה לבכות והייתה מזועזעת, היא הרגישה שכל השנים האלו הלכו לפח, שהיא נכשלה.
היא לא נכשלה. ממש לא נכשלה.
אני ישבתי שם ובכיתי בכי תמרורים לאור הדברים שלה והמחשבות על הילדות המגעילות האלו.
אבל לא, המטומטמת הראשית עוד קפצה ואמרה "אבל שאלתי אותו אם הוא נפגע ממני והוא אמר לי 'ממך לא נפגעתי'".
נו למה ציפית ילדה מטומטמת? שהוא יגיד לך שהוא נפגע ממך?! תבוא מישהי אחרת ותשאל, והוא יגיד שגם ממנה הוא לא נפגע, עוד מישהי, והופ- האם זה אומר שהוא לא נפגע בכלל?
וודאי שהוא נפגע! הוא פשוט לא יודע איך להגיב לזה!
המחנכת אמרה שהיא רוצה שכל אחת מחמש הבנות הללו יכתבו לאותו הילד מכתב התנצלות מהלב.
"וחוץ מזה לא עשיתי כלום!"
עכשיו, אם נניח בצד את זה שראיתי אותה במו עיני דוחפת ילדה עליו, צוחקת כמו מכשפה ואז גם מתגרה בו ואומרת "*** אוי מצטערת תביא חיבוק!! יאללה נו".
כן, מה סתם היית שם בצד? אם הבנת שזה לא בסדר, למה לא עצרת את החברות שלך מלעשות את זה?
"אם אני לא עשיתי כלום אז לא אכפת לי מאחרים"
בדיוק בחלק הזה רציתי להעיף עלייה את כל ניירות הטישו שהצטברו לי על השולחן. 3 שנים, ובנוסף לכך- שעה שלמה של הרצאה רק על זה, והכל נכנס מאוזן אחת ויצא מהשניה? "לא אכפת לך מאחרים"?
באותו רגע המחנכת שלי הבינה עם מי יש לה עסק. היא אמרה לה שלא צריך את הטובות שלה ושם היא לא מתכוונת לכתוב מכתב מהלב אז עדיף שלא תכתוב בכלל. היא הוסיפה ואמרה, ואני אצטט: "אני שמחה שיש ילדים בכיתה הזו שהם לא כמוך. תודה לאל".
המשפט הזה עשה לי כל כך טוב. הרי בתחילת אותו השיעור ראיתי שהמחנכת שיבצה את התלמיד החדש בקבוצה איתי בתמונה לספר המחזור.
הרגשתי ראוייה. הוחמאתי.
מה גם, שביום שני (היום בו כל המאורע התרחש), אחת מהשותפות למעשה כתבה על הקיר של הילדה שהזכרתי לעיל-
הילדות האלה פשוט לא לומדות. איפה הערכים...
אדם רע, לדעתי, הוא אחד שחושב קודם על עצמו ולא חושב מה האחר ירגיש.
אני עצובה ומאוכזבת שיש ילדים כמוהן, ושנפלתי להיות בכיתה עם 5 כאלה.
אני מאושרת שלא אצטרך להיות איתן בתיכון.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
נטלי. ^-^