שלמה הוא השכן שלי, שגר 2 בניינים לידי באותו הרחוב. הוא חסר כל.
יש לו רק את הדירה שאותה הוא קיבל, וגם בה אין מים או חשמל. את הצרכים שלו הוא היה עושה ברחוב, ואת רוב זמנו הוא היה מעביר בישיבה במרפסת שלו או קרוב לתחנה המרכזית, אומר שלום ומברך את כולם.
הוא בקושי היה אוכל. לפעמים הייתי רואה אותו חוזר מהסופר עם שקית ובה גבינה ולחם. אבל ברוב הזמן הוא היה מבקש מהשכנים שיכינו לו סנדוויץ', פעמים רבות גם מאיתנו. כמובן שנעננו לבקשה.
הוא היה נראה מפחיד. לא הגייני, לא מדבר ברור, בעל ריח לא טוב במיוחד, הוא גם היה מאושפז כמה פעמים בגהה.
הציעו לו טיפול, הציעו לו הרבה דברים שיכלו לסדר אותו. אבל הוא החליט שטוב לו איך שהוא. לבד, בלי ילדים, אישה או הורים. יש לו רק שתי אחיות, והן לא גרות איתו.
עד היום.
שלושה שכנים דיברו ושאלו "ראיתם את שלמה בזמן האחרון?". הם החליטו לבקר אותו בבית. כשנכנסו לבניין הריחו ריח מסריח ויצאו. בסוף רק אחד עלה לשם, נקש בדלת וקרא "שלמה?" ואין עונה. הוא נכנס לדירה וחיפש אותו. מצא אותו שוכב שם עם חצי פנים אכולות. היה לו כלב כמה שנים. זה הכלב שבתמונה.
אני לא מאמינה שהכלב הזה אכל אותו סתם כך, למרות שאני בספק אם שלמה האכיל את הכלב, כי את עצמו הוא בקושי האכיל. אני משערת שקרה לו משהו והוא התמוטט, ואז הכלב דאג לו וניסה להעיר אותו. איך כלב כבר יכול להעיר בנאדם? בדיוק.
השכן שראה את זה התחיל לצעוק ולצרוח והתקשר למשטרה ולאמבולנס ולאן לא. הגיעו המון ניידות משטרה, הרבה אמבולנסים ומכבי אש. עשרות אנשי תפקיד כמוהם עמדו בחוץ ופחדו להיכנס. אולי עשרה מתוכם עלו למעלה, חלק חזרו עוד באמצע הדרך, וחלק ברחו מיד.
אחרי שעתיים זק"א והשירות הוטרינרי הגיעו ופינו את הכלב קודם, לאחר מכן את הגופה.
זק"א העריכו שהגופה נמצאת שם כבר שבועיים לפי מצבו. אבל אמא שלי ושכנים נוספים העידו שראו אותו עוד ביום רביעי.
צמרמורות.
כן, האיכות די חרא, אבל התמונה הזו צולמה ממש אחרי שהם הניחו אותו שם וזו התמונה הכי ברורה שיצאה מהפלאפון שלי, ולא רציתי באותו הרגע לעלות ולהביא את המצלמה שלי.
וכן, הכלב הזה פצפון, ממש קטן ורזה. לא האמנתי שזה הכלב שהשחיט לו את הפנים.
העולם הזה גדול מדי. שנייה אחת קורה משהו, שנייה אחרת אתה רואה את זה מנוסח בצורה מעוותת באותיות גדולות על שער של עיתון.
כולם כל כך נמצאים בתחת אחד של השני, כל כך בוחנים אחד את השני, מנסים להוכיח ולהעביר ביקורת על כולם.
לעמוד מהצד ולשפוט על פי משהו ששמעת, שלא בהכרח נכון. זה הכי קל.
כולם מדברים וכולם צבועים וכולם מעמידים פנים.
למה אני מרגישה משהו מיוחד כשאני מספרת מה שאני באמת חושבת, כשאני משתפת את הרגשות האמיתיים שלי, למה זה לא יכול להיות מובן מאליו?
למה החברה הזאת שאנחנו חיים בה כל כך שטחית ורדודה?
מלאה בשקרים, אגו ומה שביניהם. על האגו הייתי יכולה לרשום פוסט שלם עכשיו, אבל בחרתי להתמקד דווקא בשקרים.
אני שונאת מדורי רכילויות. אף פעם לא קראתי אותם, על אף שאני מנוייה למגזין לנוער. אני מתביישת לדפדף ולראות אותם. למה מכניסים אותם בכלל לעיתונים? למה בעיתונים לילדים בני 10 צריך להיות מדור רכילות?
זה משפיע חזק על החברה שלנו ועל הדור שצומח כאן.
תצקצקו "הנוער של היום" כמה שאתם רוצים, אבל לדעתי זה הכל עניין של חינוך. הדור הנוכחי חונך על ידי הדור הקודם. אולי דווקא פה הבעיה שלנו? אני לא אומרת שהדור הקודם חונך לא טוב, יש הבדל עצום בין להיות מחונך ללדעת איך לחנך. וכמובן שאני לא מכלילה. יש פה פנינים, בין הנוער הזה, ממש צדיקים בסדום, הם כנראה חונכו כמו שצריך. שאגב גם זה לא בהכרח, ייתכן שהילדים דווקא לקחו מההורים דוגמה איך לא להתנהג.
אנחנו דור מזויין.
לשבת ולדבר. בפתיחות, בכנות, בלי שום חשש. פשוט לספר, לשתף, להקשיב ולתמוך. מתי פעם אחרונה עשיתם את זה? אתם יודעים בכלל איזה כיף זה? הלוואי שכל שיחה שלי הייתה ככה.
אבל כשזה קורה, אני מרגישה קטנה כל כך. בן/בת הזוג לשיחה ואני. קטנים כל כך בעולם גדול כל כך. אני מרגישה שאנחנו עושים משהו מיוחד שלא קורה כל יום, משהו ששובר מוסכמויות, משהו שגורם לי להרגיש שהצלחתי להתגבר על העולם הקשה הזה, שהצלחתי ליצור נקודה אחת של שפיות בעולם הגדול הזה.
שיחה אחת כנה, בלי ציניות, בלי עוקצנות, בלי אגו, בלי שקרים. לפעמים זה מה שיכול לעשות לי את היום.
אני אף פעם לא זכרתי את עצמי כנה כל כך כמו בזמן האחרון. כמעט ונטולת אגו. כשאני מדברת עם מישהו אני מסוגלת להקטין את עצמי ולומר דברים שהאגו שלי היה רוצה לתת לי סטירה מצלצלת.
לכולם יש אגו וכולם מטפחים אותו ומאכילים אותו עם כפית לאט ובעדינות.
חלקם מטפחים יותר, חלקם פחות.
אבל הוא קיים. ואף אחד לא ייתן לאף אחד אחר לשרוט עם קצה הציפורן את האגו שלו.
לקראת יום כיפור המחנכת דיברה איתנו על בקשת סליחה וכמה שזה קשה, כי כולנו בעלי אגו וכשאנחנו מבקשים סליחה אנחנו בעצם מודים שאנחנו טעינו. מצד אחד לא הכרתי את ההרגשה שהיא דיברה עליה, כי כשאני טועה זה ממש יושב לי על הלב ואני מתנצלת מיד (כבר אמרתי שלכתוב סטטוס/לשלוח הודעה לכל הרשימה "מצטער אם פגעתי" זה לא עוזר וסתם עלוב?), אבל מצד שני הצלחתי להבין את ההגיון שמאחורי זה.
אני מניחה שכמוני יש עוד די הרבה, אבל הם מעטים ביחס לכלל החברה, וצריך למצוא אותם עם פינצטה.
ובכל זאת, עם כמה שאני מנסה להקטין את האגו שלי, הוא עדיין קיים והוא מתפרץ לפעמים.
בכל זאת, כולנו בני אדם.
כולנו טועים, לכולנו יש רגשות, כולנו רוצים להיות מאושרים ואהובים על כולם.
אף אחד לא רוצה שיספרו עליו משהו מאחורי הגב, לא היית רוצה למצוא את עצמך עומד באמצע המעגל כמו גולם כשכולם נועצים בך עיניים.
אז למה שלא נשמור על ערבות הדדית?
למה שנעשה למישהו משהו שאנחנו ממש לא היינו רוצים שיעשו לנו? למה שלא נפתח מודעות חברתית?
למה שנפיץ שמועות?
אם תגיע שמועה לאוזנינו, אין צורך להתייחס אלייה, מקסימום לקחת אותה בעירבון מוגבל.
שמענו שמועה? נשמור אותה אצלנו, נשאל ונברר מה הבסיס לכל זה. נעזור לאדם הכלוא במעגל הזה.
לא נשפוט על פי עדות אחת לא מבוססת אף אדם.
על אחת כמה וכמה לא נפיץ אותה.
בבקשה, לפני שאתם עושים או אומרים משהו למישהו, תחשבו מה אתם הייתם עושים אם זה היה מופנה אליכם.
פשוט לבהות ולחשוב מה הייתי משנה ואיך, ולפעמים אפילו לחפש את הדגמים הספציפיים שאני רוצה באינטרנט, ולומר "זה יהיה שלי, וזה ישב בדיוק פה".
וכשאני מרחיקה לכת אני גם לוקחת דף ומשרטטת בדיוק איך כל דבר יהיה מונח. לא לפני שאני מודדת את כל הרהיטים שיש לי בחדר (בכל פעם מחדש).
אני ממשיכה ומתלוננת, למרות שהחדר שלי עבר שיפור ושיפוץ מטורף, אבל מבחינתי הוא עדיין לא הסתיים, אני רוצה הכל שונה. הוא כולו היה בצבע תכלת שכבר דהה והתלכלך עם השנים, והיה לי גם חלון עלוב וישן מעץ, שאמא שלי, בזמנו, ניסתה לצבוע אותו בכחול כהה ו.. היה יכול להיות טוב יותר. עכשיו החדר בצבע שמנת ברובו, וקיר אחד שבדמיון שלי היה בצבע אפרסק, כתום וקצת ורוד כזה, אבל הייתה פאשלה וכרגע הוא רק ורוד, אבל די השלמתי עם זה. גם החלון חדש, לבן וחלק ומפלסטיק.
על הקיר מעל המיטה תלוייה תמונה שלי שחברה צילמה בסוכות שנה שעברה. אבא תלה אותה גבוה מדי לטעמי, אבל הוא טען שככה היא אמורה להיות, "בגובה הכתפיים". קצת מצחיק, כי זה לגמרי תלוי על הכתפיים של מי הוא מדבר, בינתיים התמונה הזו גבוהה יותר ממני.
כך ציירתי תמונה על הקיר הלבן וממול התמונה יושב ומסתכל יושב ומסתכל על התמונה מסתכלת עליי
אז שוב, אני אשב, אחשוב, אתכנן, אשרטט, אמדוד ואתלהב. החדר העתידי שלי.
אפילו לאמא כבר סיפרתי, ואפילו הראתי לה את הרהיטים שאני רוצה להכניס, אבל היא אומרת שכדאי שאתחיל בלסדר את החדר.
אבל אין לי חשק לסדר את המדפים האלו, המגירות, השולחן, שאני מתה להחליף כבר. אני חיה באשליה שאם אחליף כבר את הכל זה ייתן לי את המוטיבציה להשאיר אותו מסודר.
אמא לא מאמינה שזה מה שיעזור לי להשאיר אותו מסודר. אני מקווה שכן.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
נטלי. ^-^
