טוב, אז המסיבה לא הייתה כ"כ כישלון כמו שחשבתי.

בהתחלה ממש דאגתי ופחדתי שזה לא יתנהל טוב. כולם היו בגג למרות שאירגנו בכלל את הסלון, אבל העיקר שהם נהנו שם חח

ואז היה קר אז הם עברו לסלון ^^"

וול, אבא לא עשה יותר מדי פאדיחות. כאילו, לא ציפיתי שהוא לא יעשה פאדיחות, הוא עשה, אבל במידה מועטה.

~ הוא עצר את השירים והריקודים והתחיל לשיר- במזרחית ~

רציתי לקבור את עצמי.

אף אחד *טוב, כמעט* לא ראה שבכיתי.

לפי התכנון המסיבה הייתה אמורה להיגמר ב12. אבל הזמן עבר לי כ"כ מהר וכבר לא הרגשתי שהשעה הייתה 12. אחרי 12 נהיה יבש, כולם ישבו על הספה/ריצפה מסטולים מנסטי, וחברה שלי ואני ניסינו להחיות את המסיבה בעזרת משחק אמת או חובה סוער. מה שלא זרם כ"כ...

אבל התגובות שרצות עכשיו בפייסבוק גורמות לי לחשוב שזה לא היה עד כדי כך נורא.

נו טוב, בא לי עוד פעם :)

קל לי לפחד שאבא שלי יעשה פאדיחות.

אבל הפאדיחה האמיתית היא הפאדיחה שאני עושה לעצמי.

עוד 3 שעות המסיבה ואני יושבת וכותבת את הפוסט הזה בוכה.

למה נראה לי שזה הולך להיות כישלון?

אוי הרחמים העצמיים האלו. אני כ"כ פתאטית.

אוף, הזמן קצר והמלאכה מרובה.

ביום ראשון אצא לכנס חנוכה עד ליום שלישי. בכל שאר הזמן אני צריכה להכין שיעורים. זה הורג שכל מורה חושב שהוא היחיד שנותן שיעורים לחופש. מתי יש לי זמן לכל זה.. ואני עוד אצטרך לארגן את יום ההולדת שכנראה אחגוג ביום שישי הבא. אבא הסכים, הוא לא יפתח את הסנוקר (חוסך לי המון בעיות) והוא אפילו קנה אורות מהבהבים כאלה ומכונת עשן (חח חמוד) ואמר שזה במיוחד בשביל המסיבה. חח ברור לי שהוא בטח רצה את זה כבר הרבה זמן ויום ההולדת שלי פשוט דירבן אותו לעשות את זה.

כמה קל להגיד "אני צריכה להכין שיעורים", להסתכל עליהם, לפתוח את הספר ולחזור לפייסבוק. או לשם שינוי- לכתוב על זה פוסט. 

וכמה צילומים שיהפכו את הפוסט הזה ליותר מעניין-

וזהו.