אני מתגעגעת לאבא שלי , תמיד . גם כשאני איתו , כי אני יודעת שעוד מעט זה יגמר ואני אצטרך לחזור לחיים המסריחים שלי ולבכיאילו אמא שלי . אני מתגעגעת למקום ההוא , שבתקופה ההיא הוא הרגיש לי כמו גיהנום . [עברתי עיר לפני שנתיים וקצת]. אני מתגעגעת לקצת מהחופש שהיה לי שם , לאוויר הצח , ולשקט שהיה שם . אני מתגעגעת לחתולים שהיו לי , ולכלבים שהיו לי ז''ל . שאז הם היו החברים היחידים שלי . אני מתגעגעת לזה שיכולתי לעשות הליכות עם עצמי , ורק לחשוב , עם השקט והטבע היפה , להתנדנד על הנדנדה כיאילו אני ילדה קטנה בלי דאגות . אני מתגעגעת לאוכל של סבתא שלי , שהיה לי אוכל תמיד , אוכל בייתי . עכשיו רק בארוחות שישי שיש לפעמים , כשהולכים אליהם, אני יכולה להנות מזה . אני מתגעגעת לביית הגדול ,מידיי . שהיה בו המון מקום לשטיות שאני רוצה לעשות עכשיו . אני מתגעגעת לזה שהיה לי מקום ומרחב לרקוד . אני מתגעגעת לזה שלא היו לי שכנים רעים מלמעלה שלא נותנים לי מנוחה ושינה . אני מתגעגעת לבנות דודות שלי ולהורים שלהן. ולקיבוץ שלהן . לשטיות שהייתי עושה איתן . לזה שכשאני שם , אני מרגישה חופשייה , כיאילו אין לי שום דאגות בחיים . עכשיו אני בקושי מדברת איתן . בגלל כל הסיפור שהיה עם ההורים שלי , חשבתי שאני לא אראה אותן לעולם . אני מתגעגעת לסבתא וסבא שלי מצד אבא שאני רואה רק פעם בשנתיים אולי . גם אם אני יודעת שלא אכפת להם ממני ומאחותי,כי הם אףפעם לא התקשרו או יצרו קשר . וגם בגלל אמא שלי . אבל בכל זאת . אני מתגעגעת אליהם ולשם . למקום מולדתי , לפני שהורי התגרשו.