אחרי הרבה יותר מיד זמן שלא עדכנתי (בעיות אינטרנט והיותי בצבא) אני סוף סוף מוצא זמן לכתוב.
אבק כוכבים, איזו הרגשה שקרנית, להרגיש כמו כוכב אבל להיות אבק, להיות פוטנציאל, להיות חצי.
לדעת שיש לך יכולת להגיע לאחת היחידות הטובות בצה"ל, ששמך רשום שם, אבל רופא טיפש אחד לא מרשה.
שברון לב, שוב אותו שברון לב, פעם שלישית. פעם ראשונה אספתי את החתיכות ובפעם השניה הרסיסים היו כה קטנים ששום דבק לא ידביק אותם, ובקרגע שאתה מרגיש שהנה הלב שלך מתחיל לקבל צורה מהרסיסים שנאספו, בום! זה מגיע שוב, אותו שברון, ריסוק, עינוי, כאב.
שעל הכאב הזה אתה לא תצליח להתגבר, כי אתה יודע שאנשים מקבלים הזדמנות שניה ולפעמים שלישית אבל אף פעם לא רביעית.
כי אתה מתחיל לחשוב שאתה כנראה מתעקש להגשים חלום שלא שלך, שלא נועד לך, שלא צריך שאתה תגשים אותו.
האם לוותר על החלום ולסבול משברוני לב שוב ושוב? האם לנסות למצוא את ידעודי ומטרתי וחלומי שאויל הם כן שלי, ואם כך אני אפספס את חלומי העכשווי ואולי הוא האמיתי.
הקרשים מעולם לא היו קשים וקרים כבטון כמו עכשיו ובגלל זה השבר קשה עוד יותר.
אולי זה הייעוד שלי, להמשיך להיות אבק שמואר ע"י הכוכבים הנופלים? שגם אחרי שהם נופלים הם לפחות פעם היו כוכבים.
כינוי:
Danoliel
בבלוג זה
בכל הבלוגים
