הרבה זמן לא עדכנתי לצערי בגלל הצבא וכל זה, אני מקווה שמעכשיו יהיה לי יותר זמן
הסיוט הכי גדול.
אני הבן אדם שנכנס לבית שלך באמצע ארוחת הערב, או קצת אחרי שאתה עם הילדים שלך רואה טלוויזיה או עוזר להם בשיעורי הבית או מאכיל או מקלח אותם.
אני הבן אדם שנכנס לבית תופס אותך, מפיל אותך על הרצפה ושם עלייך אזיקונים.
אני הבן אדם ששומע את הבכי של הילדים ואת התחנונים של האישה, אני הבן אדם שרואה אותך בוכה כמו סמרטוט.
אני הבן אדם שעושה את זה כי אני ידע שאתה מחבל, אבל בשבילם אתה גיבור, בשבילם אתה אבא, בעל אוהב.
ואני? אני הולך לאישה שבבית, או שלא, אולי הבית ריק, אולי אין בית, אולי אי אראה אותו בעוד מספר שבועות, אבל בסוף, אני זה ששוכב על אדמה או מיטה ועם נקיפות מצפון, אתה המחבל, אתה הרוצח, אתה מתכנן הפיגועים. ואני החייל הרגיל שלקח את האבא מהילדים שלו, זה למה מכאיב לי המצפון?
החלום הכי גדול.
אני הבן אדם שעובד במגל במשך 6 שעות, כל הזמן אומר לאנשים להתרחק מהגדר, ואתה בראש שלך, הולך לגדל, לא נשמע פעם ראשונה לא שניה ולא שלישית.
אתה הרי יודע שנירה בך, אז למה להתקרב 50 מטר לגדר?
אתה ממשיך ולי לא נותרה ברירה, עשיתי כל מה שאפשר ומותר לעשות במצב זה, כיוונתי ויריתי, ואתה נפלת עם חיוך על הפנים, עוד אחד נפל עםחיוך על הפנים, עוד X לנשק, עוד זכרון של גוף צונח אחורה מהדף הכדור, עוד גוף שעכשיו חסר נשמה שלא בטוח שהיא הייתה בו קודם שנוזל ממנו דם חם.
אני הבן אדם שהרג אותך,כי לא רציתי שתהרוג אותה, את האישה שאני חזור אליה היום, האישה שאני אהיה איתה במיטה היום וכשנעשה מה שנעשה אני רק אחשוב על זה שהיא במיטה עם רוצח.
אני באמת רוצח? אני באמת שודד אבות מבנים? האם החברה לא מבינה שבלי התמיכה שלה אני רוצח ותו לא?
כינוי:
Danoliel
בבלוג זה
בכל הבלוגים
